המסקנה הופנמה זה מכבר : הפעם אני מובטלת באמת ... וזה הולך להיות ארוך.
אבל בינתיים צריך לחיות ממשהו. יש חובות לשלם: משכנתא לבית, הלוואה לאוטו, עסקאות בכרטיס אשראי ... הוצאות לילדה. לא חסר. ומהיכן יגיעו??
אבל בינתיים צריך לחיות ממשהו. יש חובות לשלם: משכנתא לבית, הלוואה לאוטו, עסקאות בכרטיס אשראי ... הוצאות לילדה. לא חסר. ומהיכן יגיעו??
זהו, הפעם צריך למחול על הכבוד ולקחת דמי אבטלה. אין ברירה. אני שכל השנים עבדתי קשה ולא בקשתי דבר מאיש, צריכה עכשיו להיות נזקקת סעד של המדינה וליהנות מחסדיה הטובים.
ולשם כך, כל הדרכים עוברות דרך שירות התעסוקה ...
הדרך ארוכה היא ורבה
בלב כבד אני שמה פעמיי לדרך שלא עברתי בה מעולם. אני מביטה בנוף המלבב שמסביבי : מדרכות שבורות, כביש משובש, ריבועי מגורים אפורים ומטונפים, חצרות מוזנחות עמוסות ערמות אשפה, חנויות קטנות וחשוכות, קשישים יושבים על ספסלים ישנים ובוהים בלא מעש במכוניות העוברות. העליבות בהתגלמותה ... הכנה ניאותה למה שמחכה לי הלאה.
בהמשך הדרך אני נתקלת במרכז מסחרי גדול ומפואר לצד סוכנויות פיראטיות למכירת רכב. אנשים ממהרים, מבוגרים קשי יום, קשישים ההולכים בקושי, אמהות עם תינוקות בעגלות, הרבה נשים. לבי נכמר בקרבי על האומללים הללו.
ברוכה הבאה למועדון. עכשיו את הולכת להצטרף אליהם, אני חושבת לעצמי בדכדוך.
בחיים לא! אין ביני ובינם שום דבר משותף! מוחה קול אחר בתוכי.
והנה, נגלה אלי בכל הדרו בנין שירות התעסוקה. נדהמתי! בתוך כל הסחי והעזובה מיתמר בניין היי-טקי מטופח, גבוה, חלונות זכוכית ירוקים. מקום מהסוג שעד לא מזמן הייתי רגילה לעבוד בו. אולי בכל זאת יש שינוי? חשבתי בתקווה, סוף כל סוף זוהי המאה ה- 21 ...
הימים היפים של האבטלה
נזכרתי בפעם האחרונה בה ביקשתי דמי אבטלה: זה היה לפני כ- 20 שנה בערך. הייתי בחורה צעירה באמצע שנות העשרים לחייה. זו הייתה תקופה שזכורה לי כחגיגה אחת גדולה. מי חשב על העתיד? היינו קבוצה של חבר'ה צעירים, שכל עתידם לפניהם, שרצו קצת מנוחה מהעומס ובאו כל שבוע ל -'פגישת מחזור' בצוותא.
שירות התעסוקה היה אז בניין מוזנח ומט לנפול, שבו ישבה פקידה אחת שטיפלה בכל האנשים שחיכו בתור ארוך. היו מספר קלסרים מהם יכולת לחפש מקצוע מתאים וזהו. הרבה לפני עידן המחשב והאינטרנט.
שירות התעסוקה היה אז בניין מוזנח ומט לנפול, שבו ישבה פקידה אחת שטיפלה בכל האנשים שחיכו בתור ארוך. היו מספר קלסרים מהם יכולת לחפש מקצוע מתאים וזהו. הרבה לפני עידן המחשב והאינטרנט.
סיטואציה אחת לעולם לא אשכח: יום אחד בא לפקידה אדם מבוגר (בשנות ה-50 שלו בערך) והתחנן בפניה שתמצא לו עבודה, כי יש לו שני ילדים קטנים לפרנס. הוא כמעט בכה ...
ואנחנו, הצעירים, הבטנו בו וצחקנו על כל הסיטואציה צחוק גדול. איזה מטומטמים וחסרי לב היינו אז. לא יאומן.
צחוק הגורל ... מספר חדשים אחרי כן, לגמרי במקרה כאשר קבעתי טיפול קוסמטי אצל מישהי בביתה – נתקלתי באדם זה. מסתבר שהיה בעלה של הקוסמטיקאית. אשתו הייתה צעירה ממנו בהרבה והיו להם שני ילדים קטנים מאד בגיל הגן. הוא מן הסתם עדיין לא עבד. ישב בפינה שפוף ומעורר רחמים. לא ידעתי היכן לקבור את עצמי מבושה...
בפתח מקדש האומללות
הנה אני נכנסת בפתחו של ההיכל : צעקות מוכרות מקדמות את פני. דלתות נטרקות. ברוך הבא למועדון עלובי החיים!!
המעליות עמוסות לעייפה. חדר המדרגות שוקק חיים. ריח חריף של סיגריות, זרם בלתי פוסק של אנשים עולים ויורדים. הרבה מאד אמהות לתינוקות, נשים דתיות, נערים לפני צבא, מבוגרים בני 50 פלוס מינוס, מעט מאד צעירים.
אני רוצה לברוח. מה לעזאזל אני עושה כאן? איזו בושה ... אני מקווה שלא אתקל במישהו שאני מכירה.
המעליות עמוסות לעייפה. חדר המדרגות שוקק חיים. ריח חריף של סיגריות, זרם בלתי פוסק של אנשים עולים ויורדים. הרבה מאד אמהות לתינוקות, נשים דתיות, נערים לפני צבא, מבוגרים בני 50 פלוס מינוס, מעט מאד צעירים.
אני רוצה לברוח. מה לעזאזל אני עושה כאן? איזו בושה ... אני מקווה שלא אתקל במישהו שאני מכירה.
”אני כאן בפעם הראשונה" אני פונה חסרת ישע לשומר בכניסה. "למי אני צריכה לפנות?" השומר, אדם מבוגר, מביט במסמכיי: "לפקידה השלישית מימין" אומר באדיבות. הוא כבר מורגל באנשים כמוני. מזל שיש עוד כאלה שלא איבדו צלם אנוש ...
אני ממתינה לתורי ומביטה סביב. יש לציין שהמקום נראה די מסודר, יחסית לעבר הרחוק. מודעות שירות תלויות על הקירות, הדלפקים מסודרים, דפי קורסים תלויים על הקיר, קלסרי מקצועות מונחים בצד. כל המידע נמצא גם באינטרנט ומאד נגיש. מסתבר שהקדמה הגיעה אפילו לכאן.
אבל האנשים - אותם אנשים. אותה אוירה של מסכנות כמו פעם. אנשים שחוחים, סגורים בעצמם, חלקם לא יודעים עברית היטב, חלקם כבר איבדו תקווה ממציאת עבודה. להם גם הקדמה כנראה כבר לא תעזור.
אצל המלאך התורן
הגיע תורי, אני נכנסת לפקידה ומברכת אותה בחביבות.
- "שלום". היא עונה ביובש. לא משתפת פעולה.
- ”פוטרתי ורציתי לדעת מה עלי לעשות עכשיו" אני אומרת.
- "צריך להביא מכתב פיטורין וללכת לביטוח לאומי למלא טופס תביעת דמי אבטלה" היא מדקלמת בפעם המי יודע כמה.
הגיע תורי, אני נכנסת לפקידה ומברכת אותה בחביבות.
- "שלום". היא עונה ביובש. לא משתפת פעולה.
- ”פוטרתי ורציתי לדעת מה עלי לעשות עכשיו" אני אומרת.
- "צריך להביא מכתב פיטורין וללכת לביטוח לאומי למלא טופס תביעת דמי אבטלה" היא מדקלמת בפעם המי יודע כמה.
את שאר הפרטים אני לא ממש זוכרת. היא הכינה לי כרטיס מובטל וציידה אותי במסמכי המידע הרלוונטי. לא טרחה לנסות למצוא לי איזושהי משרה בתחום שלי. לא גילתה השתתפות ואמפתיה אנושית מינימאלית. לא הראתה מוכנות להקשיב. כלום. כל מה שזכור לי הוא הקראה אוטומאטית של האינפורמציה שאני זקוקה לה וזהו. המסר שהועבר אלי היה ברור: אמרתי לך מה שאת צריכה לשמוע, עכשיו לכי ואל תפריעי לי לעבוד!
המסקנה - חבל על הזמן...
איפה האנושיות ריבונו של עולם? חשבתי , הרי עוסקים כאן באנשים שמצבם הנפשי והכלכלי קשה מאד. אנשים שהגיעו למצב זה שלא באשמתם. לא מגיע להם קורטוב של הבנה והתייחסות? מדוע אין שירות התעסוקה מציב פקידים שעברו הכשרה מתאימה לעבודה כזו? זה אמנם משרד ציבורי שאינו עתיר תקציב, אבל גם כאן יש מקום למינימום מקצועיות.
איפה האנושיות ריבונו של עולם? חשבתי , הרי עוסקים כאן באנשים שמצבם הנפשי והכלכלי קשה מאד. אנשים שהגיעו למצב זה שלא באשמתם. לא מגיע להם קורטוב של הבנה והתייחסות? מדוע אין שירות התעסוקה מציב פקידים שעברו הכשרה מתאימה לעבודה כזו? זה אמנם משרד ציבורי שאינו עתיר תקציב, אבל גם כאן יש מקום למינימום מקצועיות.
ליבי על המצפים למעט עזרה ועידוד : חבריי היקרים, את אלה לא תמצאו כאן! חפשו אותם במקומות אחרים טובים יותר, ויש כאלה.
איני זקוקה לשירותיו הברוכים של שירות התעסוקה בחיפוש עבודה , חשבתי לעצמי, אעשה זאת בעצמי הרבה יותר טוב ואם אוכל לעזור לאנשים אחרים על הדרך, יפה שעה אחת קודם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה