יום רביעי, 27 בינואר 2010

נא להכיר - פלנטה חדשה "ביטוח לאומי"



אני יורדת מהאוטובוס. מולי עומד בניין שעברתי לידו מאות פעמים בעבר אך מעולם לא נכנסתי לתוכו. הביטוח הלאומי. מי שרוצה לקבל דמי אבטלה חייב לעבור דרך כאן...
תור ארוך של אנשים משתרך ליד הכניסה. שומרים חמושים עומדים ובודקים בקפדנות את תיקי הנכנסים. אני בהלם – יותר גרוע מבסיס צבאי.

סוף-סוף אני זוכה להיכנס פנימה. אני מביטה סביב ולא מאמינה. לא נתן לראות דבר מרוב אנשים הצובאים על דלפקי הקבלה. בפינה אחרת יושבים עשרות ומחכים לתורם. רעש והמולה מסביב. כל כך הרבה נזקקים למוסד הזה. עצוב .
קבלת פנים חגיגית
אני מחכה בסבלנות בתור לפקידת המודיעין בקבלה. מביטה סביבי. לידי עומד אדם בגיל העמידה בעל חזות מוזנחת שראה ימים טובים יותר ומנסה כל הזמן להידחף ולהגיע לפקידה תוך סינון קללות עסיסיות לכל עבר. האנשים מביטים בו מזועזעים, וכל אחד המנסה להרגיעו זוכה במטח מחודש.
אני, שברגיל הייתי ששה להעמיד אדם כזה במקום – מביטה באומלל בחמלה, שלא שיערתי שיש בי. "בוא, תכנס לפני." אני אומרת לו בעדינות "עוד מעט הפקידה תתפנה ותקבל אותך". הוא נעמד לפני וראה זה פלא – הקללות פסקו לרגע ושקט השתרר.

אני מגיעה לפקידה והיא מפנה אותי לאגף המתאים. אני לוקחת מספר וההמתנה האינסופית מתחילה (בערך 50 איש לפניי כרגע בהערכה גסה...)
הקומדיה האנושית
אני מרותקת. מגוון האנשים כאן הוא עצום. מכל הקשת החברתית : נשים צעירות דתיות וחילוניות כאחד עם ילדים קטנים, יהודים וערבים, נכים, פגועי נפש, קשישים שחלקם לא מתפקדים, עבריינים, נרקומנים, ועוד רבים אחרים. בליל של שפות. ברוך בואכם לפלנטת עלובי החיים! כולם מתבקשים לרדת.

כואב הלב. איפה הייתי עד עכשיו כשהייתי עסוקה בבועת ההייטק? אלו החיים האמיתיים : האנשים הללו, המצוקות שלהם, הכאב. אלה האנשים המעניינים באמת. אנשים סובלים לעיתים שלא באשמתם, שהגיעו לפת לחם, ומתמודדים מול שרירות לב של רשויות אטומות. אנשים שהחברה המוגבלת והמנוכרת שלנו הקיאה מקרבה כבר מזמן.

צריך להשקיע כסף כדי לעזור לאנשים הללו – במקום לשפוך אותו על פרסומות מטופשות בטלוויזיה שבא רק לברוח מהן, או לרפד את לשכותיהם של חברי הכנסת ושועי המדינה.
כאן המקום היחיד המציע להם קצת עזרה. כל אחד אחר טומן את הראש בחול ומסרב לקחת אחריות. העזרה הכספית העלובה שהם מקבלים כאן זהו הדבר היחיד שיש להם.
מלאכי הרחמים
אני מביטה בפקידות הקבלה : איך יש להן כוח לשבת ככה כל היום מול קהל בלתי פוסק של אנשים נזעמים, מיואשים, בודדים, המנסים לקבל קצת יחס ותשומת לב ולעיתים בדרכים לא כל כך עדינות? מאין יש להן סבלנות לאינסוף פניות, תלונות, צעקות, קללות, איומים ולעיתים בכי? "כל הכבוד להן". אני אומרת לעצמי. "אני לא יודעת אם הייתי מחזיקה מעמד בסיטואציה כזו".
לא לכל הפקידות יש סבלנות באותה מדה. לעיתים תזכו במענה לאקוני וחסר יחס, רק כדי לסיים עניין וללכת הלאה. העקר לגמור את היום. פעמים רבות נתקלים גם כאן בחוסר הבנה ואטימות או חוסר רצון לעזור ולו במינימום.

מצד שני ישנן המיוחדות, שלבן רחב ועיניהן קורנות אור. הן רואות בעבודה זו מעין שליחות. הן מקשיבות בסבלנות, מנסות למצוא דרך להסביר, לייעץ, לעזור. מתייחסות בכבוד אנושי לכל אדם באשר הוא. מלאכים אמיתיים. אני חשה צביטה בלב- משהו הדומה לקנאה. קטונתי ביחס אליהן.
איך מעבירים את הזמן?
עוברת שעה. כל הזמן מגיעים עוד ועוד אנשים והסוף אינו נראה באופק.

פתאום נכנס פנימה אדם צעיר בעל כרס ענקית . "משהו לא תקין כאן" אני אומרת לעצמי בחלחלה. "הוא כנראה סובל ממשהו. הוא ממש מעוות".
בחור עם מכשיר שמיעה עומד מבולבל בכניסה. אינו מבין מה עליו לעשות. אנשים נרתעים ממנו והוא נראה חסר אונים לחלוטין. אני קמה ופונה אליו, מסבירה לו לאיזה חדר עליו לפנות.
אנשים עומדים ומתנועעים מצד לצד בחוסר סבלנות, חלק בוהים בתקרה בייאוש. חלקם משוחחים עם אחרים כדי להעביר את הזמן. אחרים ממלמלים לעצמם מלמול חסר פשר. אני מחפשת דמויות מעוררות עניין. מנסה לנחש איזה סיפור עומד מאחריהם, מה הביא אותם להנה. אפשר לכתוב ספר על הדמויות שאני רואה כאן.

צעקה רמה קוטעת פתאום את הרהוריי. באחד האשנבים עומד קשיש ומאיים על הפקידה בצעקות אימים ונפנופי ידיים. הפקידה המסכנה שהתייאשה כבר מלהסביר לו בפעם המי יודע כמה שאינה יכולה לעשות דבר, מזמינה בהיסטריה את קצין הביטחון. קצין הביטחון, כולו זקוף וקשוח – פורץ בצעקות על הקשיש ומאיים לסלקו החוצה. אין רגע דל!
בחזרה - לחופש!
ממשיכים לחכות. כבר עברו כמעט שעתיים. אני לא מרגישה כמעט את הרגליים. כל הגוף מאובן. כבר נמאס לי. רוצה כבר ללכת. אני מרגישה חנוקה, רוצה אוויר צח, שמש, קצת צחוק. מספיק אומללות ליום אחד.

תודה לאל. הגיע תורי. מדובר בעניין פעוט וקצר, למלא טופס וללכת. בשביל זה חיכיתי קרוב לשעתיים...
אני יוצאת החוצה ונושמת לרווחה. נפלא. אני מחוץ למקום הזה.
מעולם לא היה החופש מתוק כל כך.


יום רביעי, 20 בינואר 2010

בגלגלי הסלולרי


שעת בוקר מוקדמת. מחכה בתחנה לאוטובוס כמעט 20 דקות. או! תודה לאל... הגיע. אני עולה לאיטי ומחפשת מקום ישיבה. האוטובוס די מלא וצפוף, אבל בקצה האחורי תמיד יש מקום (מי יטרח לעבור את המחסום הבלתי עביר של העומדים במרכז האוטובוס).

הנה מקום פנוי ... מעולה. אני מתיישבת. הראש עוד רדום משנת הלילה. אין לי חשק לעשות דבר כרגע. רק לנסוע ולתת לעצמי להתעורר לתוך היום. בשקט. ברגוע ...
מוסיקה - פיצוץ
אמרנו שקט? ברגע שזז האוטובוס מהתחנה נשמע פיצוץ מחריש אוזניים מכוון הספסל האחרון. אני קופצת בבהלה ומסתובבת אחורה כשבמוחי עולים התסריטים הגרועים ביותר האפשריים, לא עלינו.
ומה אני רואה? חבורה של תלמידים כבני 14-15 מתפתלת מצחוק כשבמרכזה טלפון סלולארי דולק ומשמיע צלילי אימים בקולי קולות.

הטלפון הסלולארי רבותי, הוא הקללה הגדולה של המאה הזו. במיוחד בארצנו הקטנטונת הנגועה בחיידק הפטפטת יותר מכל מדינה אחרת. לא די שקיימת סכנת קרינה, גם מי שלא מעוניין, חייב 'לדפוק את האוזניים' ואת המוח בצורה זו או אחרת: במונית, באוטובוס, ברכבת או בקניון. בכל מקום בו יש אנשים, עליך לשמוע, ועוד בקולי קולות את האג'נדה או המוסיקה של כל קשקשן פוטנציאלי. חייזר אם היה נוחת כאן, היה חושב שגילה גזע מיוחד : יצורים עם אנטנות וחוטים באוזניים, עם ראש המוטה הצידה בצורה עקומה ולא ברורה ופה הזז ללא הרף בעווית עצבנית בדרך כלל בתיאום מלא גם עם הידיים ...
הפעם - יוצאים למלחמה!
הפעם אני לא מוותרת : 'חבר'ה איכפת לכם להנמיך את הווליום?' אני שואגת 'תחסכו לי את הרעש שלכם על הבוקר'. כל האוטובוס מסתובב אחורה ומביט בי. עיניים רבות אסירות תודה.
תודו על האמת. לא פשוט להתעמת מול חבורה שכזו. צריך הרבה אומץ ואתם מסתכנים בהתבזות מוחלטת. רוב האנשים מעדיפים לסבול בשקט מאשר לאמר משהו.

- "מה , מה קרה? את לא אוהבת את המוסיקה?" מיתמם אחד מהתלמידים לצחוקם הגובר של חבריו "אז יאללה משה, שים לה משהו יותר יפה!" קול הדומה להמראת מטוס בזמן אמת מרעיד את האוטובוס כולו.
- "חבוב אתה חושב שזה נמל התעופה בן-גוריון? מה זה הזבל הזה?" אני מנסה בחוסר תקווה מוחלט.
מי שלא ראה את השתוללות הצחוק המחודשת לא ראה שמחה מימיו ...

אכלתי אותה... עכשיו אצטרך להיתקע עם הסיוט המוסיקאלי הזה עד סוף הנסיעה. בחיי, אם הייתי תופסת את מי שהמציא את המכשיר המטופש הזה הייתי הורגת אותו על המקום! בלי נקיפות מצפון!
אז מה עושים עכשיו? יש המון פקקים בדרך ועד שתסתיים נסיעת האימים הזו תעבור לפחות חצי שעה! אלוהים ... אני שוקעת בחוסר אונים בכסא, מנסה להעביר את הזמן בהתבוננות החוצה. הזמן לא עובר... ובינתיים המונוטוניות של התופים משגעת אותי לגמרי.

אם אינך יכול להלחם בהם - הצטרף אליהם ...
פתאום עולה במוחי רעיון : אתקשר לבעלי ואשתף אותו במסיבה. לפחות אעביר את הזמן קצת יותר ביעילות. אם לא יועיל גם לא יזיק. ממילא הלך הסיכוי לנסיעה שקטה היום.
אני מפנה את מקומי לקשיש שמתקדם לעברי ובעודי עומדת אני מתקשרת לבעלי : "תקשיב, יש פה מסיבה לא נורמאלית!" אני אומרת בקול רם בעודי מביטה במכוון במנהיג החבורה. "חבל על הזמן מה שהולך פה!" אני מושיטה את הטלפון הנייד שלי לכוון החגיגה שמאחוריי כדי שגם הוא יוכל ליהנות מהשואו.

מכת חשמל עברה בקרב החבר'ה.
- "מה, את משמיעה לו את המוסיקה? הוא אוהב אותה?" שואל אחד מהם.
- "ברור, מה חשבת? הוא נדלק לגמרי! גם אני עוד מעט אתחיל לרקוד!" אני אומרת.
- "אבל לא אהבת את זה מקודם". אומר השני.
- "מה קרה לך? דבר כזה? יחיד בדורו! קדימה! נחגוג!" .

שיר מחליף שיר. הצחוקים עולים עד לב השמיים. אבל עוצמת המוסיקה ,למרבה הפלא , ירדה בצורה ניכרת.
בעלי כבר משוכנע (לחלוטין) שירדתי מהפסים לגמרי אבל לי לא אכפת. אני נכנסת לאווירה במלוא המרץ : מפטפטת, צוחקת מהשטויות (ואיזה שטויות !!) ונזכרת שהייתי גם אני ילדה פעם.

פתיחת הדלת האחורית קוטעת באחת את ההפנינג. 'ביטוח לאומי!' מכריז הנהג. וואו, אני צריכה מהר לרדת. "תיהנו חבר'ה!" אני זורקת מאחרי גבי וממהרת החוצה שנייה לפני שהנהג סוגר עלי את הדלת.

בחיי, הנסיעה הזו עברה מהר ...



יום רביעי, 13 בינואר 2010

הייטק - לתת עוד צ'אנס?



צלצול הטלפון מעיר אותי בשעת בוקר מוקדמת. רדומה ואפופה אני מרימה את השפופרת.
- "בוקר טוב, מדברת רותי [שם בדוי] מחברת [חברת השמה ידועה]. רציתי לדעת אם את מחפשת עדיין עבודה".

קולה מעורר בי נשכחות, צליל מעולם שפוי יותר בו הייתה לי עבודה, או לפחות ידעתי במה אני עוסקת, להבדיל מחוסר הוודאות והבלבול בהם אני נתונה היום. בבת אחת אני קופצת מהמיטה.
איזה יופי - עדיין לא שכחו אותי!
- "אשמח לשמוע מה שיש לך להציע" אני עונה, מתאמצת ככל יכולתי להסתיר את העובדה שזה עתה קמתי. איזה יופי! עדיין מתעניינים בי. למרות שאני לא באמת מחפשת עבודה, אני מרגישה מוחמאת.
- "מדובר בחברת תקשורת גדולה במרכז. הם מחפשים איש אוטומציה שיבנה בשבילם את מערך הבדיקות האוטומטיות מאפס. זו משרה הדורשת הרבה ידע, עצמאות וראש גדול".

וואו! התעורר בי רגש ישן של התלהבות. לא יכול להיות טוב יותר. ליצור משהו מהתחלה ולהיות אחראית עליו, מעולה! ובכלל, זוהי הזדמנות לחזור למעגל העבודה, לזקוף ראש, להתפרנס בכבוד ...
אבל - שוב לעבוד ימים שלמים בלחץ? לא לראות אור יום? לא לחיות? הרי לא סתם התלבטתי והחלטתי לעזוב את התחום. ועכשיו - לסגת ולהתקפל? לתת לפחד מהלא נודע להשתלט עלי?

- "אוקיי" אני שומעת את עצמי עונה, "נשמע מעניין".
- "בואי ונקבע ריאיון ואספר לך על המשרה יותר פרטים".
- "מצויין".
קבענו מועד לריאיון.
אם כבר החלטתי לעזוב - אז למה להמשיך?
בשביל מה עשיתי את זה? אני תוהה, אם כבר חשבתי לעזוב את תחום ההייטק אז למה לא ללכת עד הסוף?
אבל - אולי רק נראה במה מדובר? למה לסגור אפשרויות מראש? נשמע מה יש לחברה הזו להציע.
ההתלבטות שוב קורעת אותי לגזרים : מצד אחד, ברור חד משמעית שאין לי עתיד בהייטק. מצד שני צריך פרנסה, ומה האלטרנטיבה? מה יהיה אם לא אמצא עבודה בשום מקום? בצעד כזה אני הולכת לשרוף את כל הגשרים מאחוריי. לא תהייה יותר דרך חזרה. אין גם רשת בטחון. והאמת- אני פוחדת ...

חברת תקשורת גדולה... נורה אדומה נדלקת במוחי. אני נזכרת בכל הפעמים שעבדתי בחברות תקשורת : בצוות הבדיקות נתקלתי בבורות משוועת בקרב הבודקים וראשי הצוותים שאמנם היו חזקים מאד מבחינה טכנית, אך לא הבינו דבר וחצי דבר בהבדל בין בדיקות ידניות לאוטומטיות. היה להם מובן מאליו שעלי לבצע בו זמנית גם את הבדיקות הידניות שלהם.
האמנם בדיקות אוטומטיות ?
מבלי לגלוש לפרטים טכניים : ההבדל בין בדיקות תוכנה אוטומטיות וידניות אקוויוולנטי להבדל בין רופא ואחות בבית חולים בהתאמה. מדובר בשני מקצועות נפרדים שיש ביניהם שוני מהותי ונדרשים לכל אחד מהם כישורים והכשרה אחרים לחלוטין. אי אפשר לצפות מרופא שיעשה את תפקיד האחות וההיפך. ובטח לא לעשות את שני התפקידים יחד.

למה ללכת רחוק? החברה האחרונה בה עבדתי היא דוגמא מצוינת לבורות וחוסר הבנה מסוג זה : בריאיון העבודה הוסבר לי בפירוש שמחפשים איש אוטומציה שיבנה את מערך הבדיקות האוטומטיות מאפס ויהיה אחראי על התחום. "רק בעיתות לחץ, כאשר יהיה צורך, יהיה עליו גם לעזור לצוות הבודקים הידניים" נאמר לי.
אני בתמימותי, חדורת רצון טוב, לא חשדתי בדבר. רק כאשר התחלתי לעבוד בפועל, וראיתי עד כמה לחצו עלי באגרסיביות כבר מההתחלה לבצע בדיקות ידניות, הבנתי שלא היה שם מושג קלוש מהן בדיקות תוכנה בכלל ואוטומציה בפרט.

מגיע יום הריאיון. אני כבר מוכנה : עברתי מספר ימים קודם על הרשימות שהכנתי אודות ניסיוני הרלוונטי, על רשימת התשובות לשאלות שאני עתידה להישאל והשאלות שעלי לשאול. הבגדים המתאימים שאלבש עומדים נקיים ומגוהצים מאתמול בערב . אני שותה את הקפה בשקט, ויוצאת בנינוחות, מחשבת את טווח הזמן המתאים להגיע למקום קצת יותר מוקדם.
תקשורת או תשקורת?
במשרד מחכה לי בחורה צעירה וחמודה, אני נכנסת והריאיון מתחיל : היא מספרת לי על החברה (חברה גדולה וידועה), התפקיד, הדרישות וכד', ואני שואלת את השאלות המעניינות אותי. התחושה נעימה מאד והשיחה קולחת. ללא לחץ.
ואז מגיעה כצפוי, השאלה על ציפיות השכר. אני מציינת את הטווח המקובל למשרה שלי, ושואלת בתגובה מה השכר שהחברה מוכנה לתת.

כאן מחכה לי הפתעה לא צפויה בעליל : היא נוקבת בשכר הנמוך כמעט פי שניים (!) ממה שמקובל עבור דרישות התפקיד.
אני בהלם מוחלט : עד כמה עוד אפשר לרדת? האם אין קץ לניצול? גם עבדות וגם שכר רעב? כבר עדיף לעבוד בשכר מינימום אבל לחיות יותר טוב! כלפי חוץ לא רואים עלי דבר. אני עוטה פני פוקר וממשיכה הלאה, כאילו כלום.

הריאיון מגיע לסיומו. בשלב זה אני יודעת בבירור שאין סיכוי שאלך למשרה הזו. נשארה רק נקודה קטנה לברר רק כדי לספק את סקרנותי – הרי כבר אין לי מה להפסיד.
- "אגב, מהו היקף הבדיקות האוטומטיות במשרה?" אני שואלת בתמימות מעושה "שיהיה ברור - רק משרה של 100% אוטומציה באה בחשבון מבחינתי, אחרת חבל על הזמן של כולנו".

- "אה כן, נכון, הם באמת הזכירו את זה." היא עונה בקול קטן "הם ציינו שהמשרה היא 90% אוטומציה ו-10% בדיקות ידניות..."
ברוך שפטרנו!
יצא המרצע מן השק! פירושו של דבר שמצפים ממני בפועל ל- 90% בדיקות ידניות ושאר הזמן (אם יישאר בכלל וסביר להניח שלא) אעשה בדיקות אוטומטיות. בדיוק כמו החברה אותה עזבתי לאחרונה אחרי חצי שנה בלבד ועל אותו רקע.
דבר טוב אחד יצא מהריאיון הזה. מצוין אפילו. הבנתי חד משמעית עד כמה נבונה הייתה ההחלטה לעזוב את תחום ההייטק .

אבן נגולה מעל לבי : אין מה להתלבט יותר.
אני חופשית ללכת במצפון שקט לדרך חדשה - תהיה זו אשר תהיה.
http://www.right-place.co.il/


Image : from Nejron on Flickr

יום שלישי, 5 בינואר 2010

שווק מסוג אחר


זהו! אחרי חיבוטים והתלבטויות קשות הגעתי למסקנה שאין מנוס! הולכים לקנות בשוק! שתבינו, אין הדבר כה מובן מאליו : הפעם האחרונה שכף רגלי דרכה שם הייתה בתקופת היותי סטודנטית תפרנית בירושלים לפני שנות דור. עד היום, כשעוד עבדתי, היו רוב הקניות נעשות בסופר השכונתי, וגם אז - בעלי היה האחראי והמבצע הבלתי מעורער של האופרציה.
אך מה לעשות ובתקופה זו של חזרה בגדול לימי התפרנות העליזים (למרות שכבר איני סטודנטית), הגענו בעלי ואני פה אחד למסקנה שחייבים ודי...

אחרי הכנה נפשית רצינית של שבוע ולילה של שינה טרופה רצוף חלומות זוועה על אבטיח עקשן הרודף אחריי, אני אוזרת אומץ ונוסעת בפיק ברכיים לכוון השוק. איך נפלו גיבורים... אני חושבת לעצמי , ממרומי המשרד הממוזג בקומה הגבוהה במגדלים, האוטו והפינוקים, אני מגיעה לבסוף חזרה לתחתית, לדוחק, לסחיבת הסלים ...

סקר שווקים
עוד לא מספיקה להגיד 'ג'ק רובינסון' וכבר מוצאת את עצמי מכתתת רגליים בין ערמות זבל ולכלוך, מדרכות צרות, צפיפות איומה, ריחות של זיעה מעורבים בריחות דגים, פירות רקובים ועוד. אלוהים! אם רק יכולת לקחת ממני את חוש הריח... מה לא הייתי נותנת...
השמש הקיצית הזהובה והפסטורלית לא ממש עוזרת לי הפעם. פניה חורשות הרוע קופחים ללא רחם על ראשי. כולי נוטפת מים. סוף-סוף אני מצליחה להבין מה מרגישה חביתה בשלבים מתקדמים במחבת.
סביבי ערב רב של אנשים מכל הסוגים: קשיש סוחב בקושי עגלה ממורטטת ונשען על מקלו, אישה כבדת משקל בעלת מטפחת מוליכה עגלת תינוק, בחור צעיר רזה כדחליל בעל פנים שקועות וגב כפוף ולידו צעירה בשמלה חושפנית וכפכפים. בליל שפות נשמע באוזניי : עברית,צרפתית, רוסית, אמהרית ועוד כמה שלא הצלחתי בדיוק לזהות. פני כולם קשים, לא מחייכים. הסבל ניבט בעיניים. אנשים קשי יום שכל מה שברצונם הוא לחיות.

מה אני עושה כאן בשם אלוהים?? אני חושבת, האם גם אני עכשיו חלק מהאומללות הזו? לא רוצה בשום אופן להשתייך לכאן!! רק אתמול עבדתי, הרווחתי יפה, חייתי טוב, והיום, זה מה שמחכה לי?
אין מה לעשות! עונה קול תקיף במוחי, עשי מה שצריך וזהו. אם אין מספיק כסף – לכי לשוק! גם האנשים הללו לא בחרו ללכת לכאן בגלל הכיף.
שווק אגרסיבי
בהרגשה קשה של חוסר אונים אני הולכת לדוכן הראשון רועדת כולי. "כמה עולה קילו תפוחי אדמה?" אני שואלת בגמגום.
- "ארבע שקל גיברת" הייתה התשובה.
- "טוב, שקול לי קילו".
נו באמת, זה היה כל כך נורא? כבר עשיתי דברים מסובכים יותר...

אני משלמת ומסתערת מאוששת על היעד הבא – דוכן האפרסקים. הפעם כבעלת ניסיון אני חוזרת על הריטואל : "כמה עולה קילו?" כאן נוחתת עלי המהלומה : "עשר שקל".
- "מהה?? למה כל כך יקר??"
- "סוף העונה גיברת, גם אין מים בכינרת".
אני מנסה לדחות את רוע הגזירה ולבחור שלושה אפרסקים בלבד, ואז מוטלת עלי מכת המחץ : "לא לגעת גיברת! לא בוחרים!!" אני מתכווצת למימדים של נמלה. עלבון כזה ... לי, שקבלתי כבוד והערכה בעבודה, מתייחסים כמו ליתוש... לא יכולה להזיז אבר מהבושה.

אחרי התאוששות כואבת של יותר מעשר דקות אני מחליטה להמר הפעם על ירקות מאיימים פחות : מלפפונים, עגבניות, בצל. אפילו הצליל נשמע אוהד יותר.

בחזרה לפעם
"בואי אלי מאמי" אני שומעת קול נעים מהדוכן, ואז לתימהוני מתחיל המוכר לשיר. משהו לא יאומן קורה : בבת אחת חזרתי שנים אחורה לשוק מחנה יהודה בירושלים - שם לכל אחד מהרוכלים היה שיר וקריאה משלו וכולן התערבבו למנגינה מדהימה וצבעונית בעלת ריח נפלא של פעם ...

צמרמורת אוחזת בי. אני מביטה במוכר כמהופנטת ורואה פנים מחייכות ונעימות מולי. "כן גיברת מה לשקול לך?" שואל. "אתה יודע מה? אני עונה "שקול לי קילו עגבניות ומלפפונים ובגלל שיש לך כזה קול יפה – גם קישואים". שנינו מחייכים וגם האנשים מסביב. פתאום הכל נראה אחרת : אני שוכחת את הכאב והקשיים וחום השמש מגיע אלי סוף-סוף פנימה.

באותו רגע אני מבינה -
עוד יש תקווה. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.

http://www.right-place.co.il/

Image : from crosslens on flickr