אני יורדת מהאוטובוס. מולי עומד בניין שעברתי לידו מאות פעמים בעבר אך מעולם לא נכנסתי לתוכו. הביטוח הלאומי. מי שרוצה לקבל דמי אבטלה חייב לעבור דרך כאן...
תור ארוך של אנשים משתרך ליד הכניסה. שומרים חמושים עומדים ובודקים בקפדנות את תיקי הנכנסים. אני בהלם – יותר גרוע מבסיס צבאי.
תור ארוך של אנשים משתרך ליד הכניסה. שומרים חמושים עומדים ובודקים בקפדנות את תיקי הנכנסים. אני בהלם – יותר גרוע מבסיס צבאי.
סוף-סוף אני זוכה להיכנס פנימה. אני מביטה סביב ולא מאמינה. לא נתן לראות דבר מרוב אנשים הצובאים על דלפקי הקבלה. בפינה אחרת יושבים עשרות ומחכים לתורם. רעש והמולה מסביב. כל כך הרבה נזקקים למוסד הזה. עצוב .
קבלת פנים חגיגית
אני מחכה בסבלנות בתור לפקידת המודיעין בקבלה. מביטה סביבי. לידי עומד אדם בגיל העמידה בעל חזות מוזנחת שראה ימים טובים יותר ומנסה כל הזמן להידחף ולהגיע לפקידה תוך סינון קללות עסיסיות לכל עבר. האנשים מביטים בו מזועזעים, וכל אחד המנסה להרגיעו זוכה במטח מחודש.
אני, שברגיל הייתי ששה להעמיד אדם כזה במקום – מביטה באומלל בחמלה, שלא שיערתי שיש בי. "בוא, תכנס לפני." אני אומרת לו בעדינות "עוד מעט הפקידה תתפנה ותקבל אותך". הוא נעמד לפני וראה זה פלא – הקללות פסקו לרגע ושקט השתרר.
אני מחכה בסבלנות בתור לפקידת המודיעין בקבלה. מביטה סביבי. לידי עומד אדם בגיל העמידה בעל חזות מוזנחת שראה ימים טובים יותר ומנסה כל הזמן להידחף ולהגיע לפקידה תוך סינון קללות עסיסיות לכל עבר. האנשים מביטים בו מזועזעים, וכל אחד המנסה להרגיעו זוכה במטח מחודש.
אני, שברגיל הייתי ששה להעמיד אדם כזה במקום – מביטה באומלל בחמלה, שלא שיערתי שיש בי. "בוא, תכנס לפני." אני אומרת לו בעדינות "עוד מעט הפקידה תתפנה ותקבל אותך". הוא נעמד לפני וראה זה פלא – הקללות פסקו לרגע ושקט השתרר.
אני מגיעה לפקידה והיא מפנה אותי לאגף המתאים. אני לוקחת מספר וההמתנה האינסופית מתחילה (בערך 50 איש לפניי כרגע בהערכה גסה...)
הקומדיה האנושית
אני מרותקת. מגוון האנשים כאן הוא עצום. מכל הקשת החברתית : נשים צעירות דתיות וחילוניות כאחד עם ילדים קטנים, יהודים וערבים, נכים, פגועי נפש, קשישים שחלקם לא מתפקדים, עבריינים, נרקומנים, ועוד רבים אחרים. בליל של שפות. ברוך בואכם לפלנטת עלובי החיים! כולם מתבקשים לרדת.
כואב הלב. איפה הייתי עד עכשיו כשהייתי עסוקה בבועת ההייטק? אלו החיים האמיתיים : האנשים הללו, המצוקות שלהם, הכאב. אלה האנשים המעניינים באמת. אנשים סובלים לעיתים שלא באשמתם, שהגיעו לפת לחם, ומתמודדים מול שרירות לב של רשויות אטומות. אנשים שהחברה המוגבלת והמנוכרת שלנו הקיאה מקרבה כבר מזמן.
צריך להשקיע כסף כדי לעזור לאנשים הללו – במקום לשפוך אותו על פרסומות מטופשות בטלוויזיה שבא רק לברוח מהן, או לרפד את לשכותיהם של חברי הכנסת ושועי המדינה.
כאן המקום היחיד המציע להם קצת עזרה. כל אחד אחר טומן את הראש בחול ומסרב לקחת אחריות. העזרה הכספית העלובה שהם מקבלים כאן זהו הדבר היחיד שיש להם.
מלאכי הרחמים
אני מביטה בפקידות הקבלה : איך יש להן כוח לשבת ככה כל היום מול קהל בלתי פוסק של אנשים נזעמים, מיואשים, בודדים, המנסים לקבל קצת יחס ותשומת לב ולעיתים בדרכים לא כל כך עדינות? מאין יש להן סבלנות לאינסוף פניות, תלונות, צעקות, קללות, איומים ולעיתים בכי? "כל הכבוד להן". אני אומרת לעצמי. "אני לא יודעת אם הייתי מחזיקה מעמד בסיטואציה כזו".
לא לכל הפקידות יש סבלנות באותה מדה. לעיתים תזכו במענה לאקוני וחסר יחס, רק כדי לסיים עניין וללכת הלאה. העקר לגמור את היום. פעמים רבות נתקלים גם כאן בחוסר הבנה ואטימות או חוסר רצון לעזור ולו במינימום.
אני מביטה בפקידות הקבלה : איך יש להן כוח לשבת ככה כל היום מול קהל בלתי פוסק של אנשים נזעמים, מיואשים, בודדים, המנסים לקבל קצת יחס ותשומת לב ולעיתים בדרכים לא כל כך עדינות? מאין יש להן סבלנות לאינסוף פניות, תלונות, צעקות, קללות, איומים ולעיתים בכי? "כל הכבוד להן". אני אומרת לעצמי. "אני לא יודעת אם הייתי מחזיקה מעמד בסיטואציה כזו".
לא לכל הפקידות יש סבלנות באותה מדה. לעיתים תזכו במענה לאקוני וחסר יחס, רק כדי לסיים עניין וללכת הלאה. העקר לגמור את היום. פעמים רבות נתקלים גם כאן בחוסר הבנה ואטימות או חוסר רצון לעזור ולו במינימום.
מצד שני ישנן המיוחדות, שלבן רחב ועיניהן קורנות אור. הן רואות בעבודה זו מעין שליחות. הן מקשיבות בסבלנות, מנסות למצוא דרך להסביר, לייעץ, לעזור. מתייחסות בכבוד אנושי לכל אדם באשר הוא. מלאכים אמיתיים. אני חשה צביטה בלב- משהו הדומה לקנאה. קטונתי ביחס אליהן.
איך מעבירים את הזמן?
עוברת שעה. כל הזמן מגיעים עוד ועוד אנשים והסוף אינו נראה באופק.
עוברת שעה. כל הזמן מגיעים עוד ועוד אנשים והסוף אינו נראה באופק.
פתאום נכנס פנימה אדם צעיר בעל כרס ענקית . "משהו לא תקין כאן" אני אומרת לעצמי בחלחלה. "הוא כנראה סובל ממשהו. הוא ממש מעוות".
בחור עם מכשיר שמיעה עומד מבולבל בכניסה. אינו מבין מה עליו לעשות. אנשים נרתעים ממנו והוא נראה חסר אונים לחלוטין. אני קמה ופונה אליו, מסבירה לו לאיזה חדר עליו לפנות.
אנשים עומדים ומתנועעים מצד לצד בחוסר סבלנות, חלק בוהים בתקרה בייאוש. חלקם משוחחים עם אחרים כדי להעביר את הזמן. אחרים ממלמלים לעצמם מלמול חסר פשר. אני מחפשת דמויות מעוררות עניין. מנסה לנחש איזה סיפור עומד מאחריהם, מה הביא אותם להנה. אפשר לכתוב ספר על הדמויות שאני רואה כאן.
צעקה רמה קוטעת פתאום את הרהוריי. באחד האשנבים עומד קשיש ומאיים על הפקידה בצעקות אימים ונפנופי ידיים. הפקידה המסכנה שהתייאשה כבר מלהסביר לו בפעם המי יודע כמה שאינה יכולה לעשות דבר, מזמינה בהיסטריה את קצין הביטחון. קצין הביטחון, כולו זקוף וקשוח – פורץ בצעקות על הקשיש ומאיים לסלקו החוצה. אין רגע דל!
בחזרה - לחופש!
ממשיכים לחכות. כבר עברו כמעט שעתיים. אני לא מרגישה כמעט את הרגליים. כל הגוף מאובן. כבר נמאס לי. רוצה כבר ללכת. אני מרגישה חנוקה, רוצה אוויר צח, שמש, קצת צחוק. מספיק אומללות ליום אחד.
ממשיכים לחכות. כבר עברו כמעט שעתיים. אני לא מרגישה כמעט את הרגליים. כל הגוף מאובן. כבר נמאס לי. רוצה כבר ללכת. אני מרגישה חנוקה, רוצה אוויר צח, שמש, קצת צחוק. מספיק אומללות ליום אחד.
תודה לאל. הגיע תורי. מדובר בעניין פעוט וקצר, למלא טופס וללכת. בשביל זה חיכיתי קרוב לשעתיים...
אני יוצאת החוצה ונושמת לרווחה. נפלא. אני מחוץ למקום הזה.
מעולם לא היה החופש מתוק כל כך.
