צלצול טלפון חד קוטע את שלוות הבוקר. הבת שלי! אני חושבת בבהלה מצפה לגרוע מכל, מה הפעם?
"אמא , קחי אותי הביתה! נמאס לי כבר להיות בבית ספר הזה!" נשמע קול בכי.
לבי מחסיר פעימה. "מה קרה?" אני שואלת בחרדה. אחרי רצף לא ברור של דברים, אני מצליחה בקושי להבין ש – "נמאס לי מהילדים המטומטמים האלה" נו, טוב, אני נושמת לרווחה, מזל שרק זה ...
שתבינו – הריטואל הזה חוזר בתדירות של אחת ליומיים בשינויי גרסה מזעריים. בקיצור – ברוכה הבאה לגיל ההתבגרות ...
במה אני יכולה לעזור לה בשם אלוהים? למצוא לה חברים חדשים? לשנות בשבילה את העולם? המכסימום שאוכל לעשות הוא להעביר אותה לבית ספר אחר. ומי מבטיח לי ששם יהיה לה טוב?
איפה הייתי עד עכשיו?
קשה לי להאמין שהתינוקת המתוקה שלי שרק אתמול הביטה בעצים הנעים ברוח ומלמלה אליהם בשפה בלתי מובנת, מתקרבת היום לגיל 14. איך הספיקה לגדול כל כך מהר? מתי?
כדור חונק את גרוני ... איפה הייתי אני עד עכשיו? לא זכורה לי תקופה אחת מאז שנולדה שלא הייתי עסוקה בעבודה. כל הזמן הזה עבר כשכמעט לא ראתה אותי בכלל. הייתי יוצאת בבוקר וחוזרת בלילה, קצת לפני שהלכה לישון ובזאת הסתכמה נוכחותי היומית. לא יצאתי איתה לטיולים בבית הספר, בקושי מצאתי זמן להשתתף בפעילויות הכתה ההכרחיות. כלום! איזו מין אמא לעזאזל אני??
ועכשיו – זה הזמן בו היא זקוקה לי יותר מכל. מילדה פעלתנית ומקובלת בכיתה בתקופת היסודי - הפכה לילדה מצוברחת תדיר, ומלאה טענות כרימון. תהליך שנמשך כבר מאז הכניסה לחטיבה, בכתה ז'. והמצב רק מחמיר. אני חייבת להיות לצידה בגיל המבלבל והקשה הזה.
אני נזכרת בעצב בתקופה בה הייתי אני בגילה. תקופה איומה שהייתי מעדיפה למחוק מזיכרוני. אני זוכרת את עצמי כילדה קודרת שלא מסוגלת לחייך, חסרת אנרגיה, שקועה בבעיותיה האישיות עד תום. היה עלי להתמודד עם הבעיות לבד. ללא חברים. איש לא היה שם בשבילי כדי לדבר איתו.
אם יש דבר אחד שהייתי רוצה – שבתי תעבור את התקופה הזו כילדה רגילה המסוגלת גם לצחוק וליהנות, וכשרע לה - תדע שיש כתובת אליה תוכל לפנות. אלי.
מהיום – עבודה מסוג אחר
די!! לא עוד עבודה אינסופית מבוקר עד לילה! אני רוצה גם לראות אור שמש. לקבל את פני בתי מבית הספר, לחמם לה אוכל, לשמוע איך עבר היום, להשתתף בחוויותיה, לעזור לה בשיעורים, להיות נוכחת בחייה כל עוד לא מאוחר מדי.
אם היא תגדל כאדם אהוב ושייך, שמקומו בעולם מובטח - עשיתי את שלי ...
ולא שאפסיק בהכרח לעבוד (לא זכיתי בפריווילגיה הזו עדיין), אבל הייתי רוצה לעבוד בצורה הנוחה לי, פחות שעות ויותר גמישות – וגם להספיק לחיות וליהנות ממה שיש לי היום. איני צעירונת כבר. עבדתי קשה מאד במשך השנים. הייתי רוצה בשלב זה להקדיש את חיי גם לעצמי .
http://www.right-place.co.il/
"אמא , קחי אותי הביתה! נמאס לי כבר להיות בבית ספר הזה!" נשמע קול בכי.
לבי מחסיר פעימה. "מה קרה?" אני שואלת בחרדה. אחרי רצף לא ברור של דברים, אני מצליחה בקושי להבין ש – "נמאס לי מהילדים המטומטמים האלה" נו, טוב, אני נושמת לרווחה, מזל שרק זה ...
שתבינו – הריטואל הזה חוזר בתדירות של אחת ליומיים בשינויי גרסה מזעריים. בקיצור – ברוכה הבאה לגיל ההתבגרות ...
במה אני יכולה לעזור לה בשם אלוהים? למצוא לה חברים חדשים? לשנות בשבילה את העולם? המכסימום שאוכל לעשות הוא להעביר אותה לבית ספר אחר. ומי מבטיח לי ששם יהיה לה טוב?
איפה הייתי עד עכשיו?
קשה לי להאמין שהתינוקת המתוקה שלי שרק אתמול הביטה בעצים הנעים ברוח ומלמלה אליהם בשפה בלתי מובנת, מתקרבת היום לגיל 14. איך הספיקה לגדול כל כך מהר? מתי?
כדור חונק את גרוני ... איפה הייתי אני עד עכשיו? לא זכורה לי תקופה אחת מאז שנולדה שלא הייתי עסוקה בעבודה. כל הזמן הזה עבר כשכמעט לא ראתה אותי בכלל. הייתי יוצאת בבוקר וחוזרת בלילה, קצת לפני שהלכה לישון ובזאת הסתכמה נוכחותי היומית. לא יצאתי איתה לטיולים בבית הספר, בקושי מצאתי זמן להשתתף בפעילויות הכתה ההכרחיות. כלום! איזו מין אמא לעזאזל אני??
ועכשיו – זה הזמן בו היא זקוקה לי יותר מכל. מילדה פעלתנית ומקובלת בכיתה בתקופת היסודי - הפכה לילדה מצוברחת תדיר, ומלאה טענות כרימון. תהליך שנמשך כבר מאז הכניסה לחטיבה, בכתה ז'. והמצב רק מחמיר. אני חייבת להיות לצידה בגיל המבלבל והקשה הזה.
אני נזכרת בעצב בתקופה בה הייתי אני בגילה. תקופה איומה שהייתי מעדיפה למחוק מזיכרוני. אני זוכרת את עצמי כילדה קודרת שלא מסוגלת לחייך, חסרת אנרגיה, שקועה בבעיותיה האישיות עד תום. היה עלי להתמודד עם הבעיות לבד. ללא חברים. איש לא היה שם בשבילי כדי לדבר איתו.
אם יש דבר אחד שהייתי רוצה – שבתי תעבור את התקופה הזו כילדה רגילה המסוגלת גם לצחוק וליהנות, וכשרע לה - תדע שיש כתובת אליה תוכל לפנות. אלי.
מהיום – עבודה מסוג אחר
די!! לא עוד עבודה אינסופית מבוקר עד לילה! אני רוצה גם לראות אור שמש. לקבל את פני בתי מבית הספר, לחמם לה אוכל, לשמוע איך עבר היום, להשתתף בחוויותיה, לעזור לה בשיעורים, להיות נוכחת בחייה כל עוד לא מאוחר מדי.
אם היא תגדל כאדם אהוב ושייך, שמקומו בעולם מובטח - עשיתי את שלי ...
ולא שאפסיק בהכרח לעבוד (לא זכיתי בפריווילגיה הזו עדיין), אבל הייתי רוצה לעבוד בצורה הנוחה לי, פחות שעות ויותר גמישות – וגם להספיק לחיות וליהנות ממה שיש לי היום. איני צעירונת כבר. עבדתי קשה מאד במשך השנים. הייתי רוצה בשלב זה להקדיש את חיי גם לעצמי .
http://www.right-place.co.il/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה