יום ראשון, 19 בספטמבר 2010

שווק באינטרנט - הפלא השמיני

דפי נחיתה, מודעות גוגל, פרסום ויראלי , קידום אורגני , SEO , RSSעולם שלם!!  איפה ישנתי עד עכשיו?

אני מגלה מונחים שלא ידעתי על קיומם מעולם. לא שיערתי שהפרסום באינטרנט הפך למדע בעל חוקים משלו תיאוריות וכללים. מדהים!!

אנחנו יושבים בשיעור. קבוצה קטנה. כ-7 אנשים (התחלנו 12). האווירה  מאד ביתית ונעימה. מנחה הקורס הנו אדם שבא מהשטח. בעל ידע אדיר בכל הקשור לאינטרנט. בשבילו האינטרנט הוא בית ודרך חיים.

מסתבר שאין הוא שומר כלום במחשב האישי שלו (מה גם שפעמיים נגנב לו המחשב הנייד). הכל באינטרנט : החל ממסמכי גוגל (Google Docs), אתרים המיועדים לגיבוי 'מועדפים' כמו  Delicious (מעולם לא ידעתי שזה קיים), חברות המאפשרות שליחת דואר לרשימות תפוצה גדולות , רשתות חברתיות למציאת עבודה כמו Linkedin  -
וכלה בשפע של אתרים לכתיבת בלוגים אישיים, פלטפורמות חינם ליצירת אתרים, תוכנות ליצירת תמונות או סרטים כמו Picassa  אתרי תמונות בחינם כמו Flickr , אתרים המייצרים פלאיירים אינטרנטיים כמעט בחינם, ועוד כהנה וכהנה ...

המנחה מדבר מהר מאד. כה גדוש בידע עד כי רוצה להספיק כמה שיותר. אבל הגודש מרתיע. אפילו אני, עם רקע במחשבים, מתקשה להדביק את הקצב.

האנשים לידי אינם יודעים מה לעשות עם עצמם. רובם בעלי עסקים מהסוג הישן (קוסמטיקאית, מסעדן , אשת שווק לכלים סניטאריים). אין להם מושג על מה מדובר. חלקם אפילו לא יודעים אנגלית ברמה גבוהה.  בכל פגישה, מגיע אדם אחד פחות ...

אני מוקסמת. מרגישה שנפתחת לי דלת לעולם מדהים. סוף סוף אני מצליחה להבין איך מתכתבים בפורומים, איפה ישנם פורומים מעניינים על כל נושא שבעולם. מבינה מה זה בדיוק פייסבוק ומה אפשר לעשות אתו. מה זה טוויטר ולמה מיועד.

ויותר מזה - איך לכתוב בלוג! אחרי הדגמה קצרה שקבלנו – הבנתי שזה מאד קל ופשוט. הרבה יותר ממה שחששתי. זוהי המשימה הראשונה שאקח מהקורס הזה -

להתחיל לכתוב את הבלוג האישי שלי!

www.right-place.co.il

יום שני, 9 באוגוסט 2010

שווק באינטרנט - איך עושים את זה?

כעובדת הייטק לשעבר – מדהים אותי עד כמה אני לא מכירה לעומק את האינטרנט והפוטנציאל הטמון בו. השימוש היחיד שלי במדיום הזה היה עד היום לצרכי עבודה בלבד - למצוא בגוגל חומר מקצועי עדכני שיוכל לעזור לי בעבודה השוטפת.
העולם ברשת ואני חירשת
עד היום, התעלמתי לחלוטין משאר העולם :  אף פעם לא התכתבתי במיילים או במסנג'ר. תמיד הבטתי ברחמים על חברים הגולשים בפורומים שונים ומשונים או ברשתות חברתיות (כמו פייסבוק, טויטר ואחרים).  זה לא עניין אותי כהוא זה. תמיד ראיתי בתכתובות חברתיות משהו בין שעמום לבין בזבוז זמן טוטאלי על שטויות.

אבל ... עם הצלחה אין מתווכחים.  אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאינטרנט הוא חלק בלי נפרד מהמציאות שלנו, ועוד יותר – של ילדינו.
אני רואה את בתי בת ה-14 מבלה שעות עם החברות בפייסבוק, גולשת ביוטיוב, מוצאת מילים של שירים, מחפשת אתרים של זמרים ושחקנים. כל החיים שלה מתנהלים באינטרנט.
האמת, אם הדבר היה תלוי בי בלבד – זה עדיין נראה בעיניי כמשהו בעל חשיבות מזערית. אבל, אם ברצוני להיחשף לכמה שיותר אנשים, עליי לנצל את יכולותיו של האינטרנט ככלי פרסום.
אתר באינטרנט - אם אתה לא שם אתה לא קיים
דבר ראשון, אתר אישי באינטרנט. אם אתה לא שם אתה לא קיים. כמה אנשים היום באמת מחפשים שירותים בספר של דפי זהב או דרך פרסומים בעיתונים? מה יותר פשוט להקיש מילה בגוגל וישר לקבל את כל בעלי המקצוע שאתה צריך בדף אחד?   ובכלל, אם אתה בא כבעל אתר, אתה נחשב רציני ואמין יותר (כמובן, תלוי כיצד נראה האתר שלך ומה תוכנו) . ליגה אחרת! אתר הוא הרבה יותר מעבר לסתם כרטיס ביקור.

להקים אתר אינו דבר של מה בכך. צריך לבחור את שילוב הצבעים המתאים, התמונות, המסרים והתכנים – לתת לגולש הרגשה שהגיע לאיש מקצוע רציני שיכול לעזור לו ושירצה לפנות אליו. זהו מדע שלם על הפסיכולוגיה של הצרכן הפוטנציאלי. קרקע שמעולם לא דרכתי בה.

רגע, אני הולכת לחשוף עכשיו את עצמי בפני מי יודע כמה אנשים! איך אפרסם את שמי והטלפון שלי לכל העולם ואשתו? זה ממש מפחיד אותי. ומה יהיה אם יפנו אלי אנשים שאני לא מעוניינת בהם? ואם אפשל בכתיבה שלי , מה יגידו עליי? אני מפחדת להפגע ...
מה לעשות, אין ברירה. אם אני רוצה שיגיעו אליי לקוחות – אצטרך לחשוף את עצמי כמה שיותר, גם במחיר של פגיעה בפרטיות.
ואיך בכלל עושים את זה? האם מספיק לתת לאיזה ילד שיבנה לי אתר ולשלם לו כמה שקלים? או ללכת למישהו מקצועי? ומה לגבי התוכן שאמור להופיע באתר כזה? כמה דפים אמורים להיות בו? איך אמור להיות ערוך? זהו נושא מאד מורכב שצריך לחשוב עליו בכובד ראש ולהשקיע זמן.
פרסום - איך עושים את זה?
מסתבר שיש גם דרכים נוספות לפרסם דרך האינטרנט :  נתקלתי באתרים מיוחדים בהם אפשר לפרסם מאמרים חינם. ישנם פורומים בנושאים שונים. אולי דרכם נתן גם למצוא לקוחות פוטנציאליים. מישהו סיפר לי גם על רשימות תפוצה של מקומות שנתן לשלוח להם פלאיירים דרך מיילים באינטרנט.

נשמע מעניין, אבל אין לי מושג איך עושים את כל הדברים האלה. אף פעם לא כתבתי בפורומים. האם יש כללים לכתיבה בהם? ובכלל, איך מכניסים את התגובות לפורום? אף פעם לא עשיתי את זה קודם.
איך בכלל נרשמים לאתרי מאמרים? אילו אתרים יש? האם כל אחד רשאי לפרסם? איך מפרסמים מאמרים שם? האם זה בפורמט html או ב  word  ? אין לי שום מושג ...
ומה עם בלוג אישי – איפה אפשר לכתוב בלוג כזה? האם זה מסובך מבחינת התפעול? איך מכניסים תמונות וכל מיני תוספות לבלוג?

אני מנסה למצוא מידע דרך גוגל על הירשמות לפורומים/בלוגים/מאמרים – ו... כלום. אין שום מידע רלוונטי. כנראה שמתוך הנחה שזה כל כך בסיסי, אף אחד לא חושב שצריך להסביר. אז מה באמת עושים פרימיטיבים כמוני שעדיין לא שמעו על הטכנולוגיות של הציויליזציה ... ואני לא היחידה מן הסתם.  ממש אבסורד!

פתאום נזכרתי : לא מזמן, סיפר לי מישהו על קורס קצר לשווק באינטרנט במט"י שלקח. קדימה, נראה במה מדובר.

אולי כאן יש קצה של חוט שיתיר לי את הסבך ...

www.right-place.co.il

image : by Frankeykerney on Flickr

יום שישי, 21 במאי 2010

חלוקת פלאיירים – הופעת הבכורה

זהו. 1000 פלאיירים ראשונים היישר מהתנור. עכשיו צריך להתחיל לחלק אותם. הכנתי מראש תכנית עבודה מפורטת היכן ומתי אבצע את האופרציה.
אני שמה את פעמיי לאזור היי טק ידוע המשופע בחניונים גדולים. קדימה לעבודה.
לא נעים מת מזמן
אני נתקפת פיק ברכיים. תארו לכם, אישה במיטב שנותיה מסתובבת בין רכבים להצמיד פלאיירים לשמשות... הרי זה הזוי. איך אני אמורה לעשות את זה מבלי לעשות מעצמי צחוק?

 בושה ממלאת אותי. אני? מחלקת פלאיירים? ומה אם יראו אותי אנשים? במיוחד אלה שמכירים אותי? ומה אם יגרשו אותי? או יכתבו לי דו"ח ... האם זה חוקי בכלל? כולי שטופת זיעה ולא רק מהשמש הקופחת שמעליי.

בידיים רועדות אני מתקרבת לרכב הראשון. מביטה מסביב. מישהו מסתכל? בינתיים לא. קדימה. אני שועטת, מרימה את המגב ודוחפת את הפלאייר מתחתיו כנשוכת נחש. וראה זה פלא – השמיים לא נופלים, והשמש ממשיכה לזרוח.

אני מתקדמת לרכב שלידו. הפעם ביותר בטחון. ו-צ'יק , עוד פלאייר מתחת לשמשה. כך אני מתקדמת והולכת לעוד רכב ועוד אחד, וכבר מגיעה לסוף השורה.

יופי, קדימה. נמשיך הלאה. כאן אני מתייעלת לשתי שורות במקביל. אני מתקדמת לא רע. עוצרת לרגע ללגימת מים וממשיכה במלוא המרץ.
מרוץ המכשולים מתחיל
אוי, הנה מישהו מתקרב. שרק לא יראה אותי. אני בורחת לשורת המכוניות הבאה שלא יתפוס אותי בקלקלתי, וממשיכה לחלק עד שיצא. יופי. כבר הלך. חוזרת חזרה לשורת האם וממשיכה.

אבוי לי! מישהו נמצא ברכב שבו שמתי פלאייר. לא נעים. איך אסביר את זה? מבלי לחשוב, אני מורידה את הפלאייר מהשמשה, אומרת "שלום" יפה, נותנת לאיש את הפלאייר ביד והולכת הלאה כאילו כלום. מבעד לכתפי אני רואה אותו מועך את הפלאייר וזורק אותו על המדרכה.

לאא!! אני נדרכת. גוש חונק את גרוני. איך הוא יכול לעשות לי את זה!! לזרוק פלאייר שכל כך הרבה עמלתי עליו? עלבון ממלא אותי. אני חשה שהקרקע רועדת לי מתחת לרגליים. מה קרה לך? אני שואלת את עצמי. אז מה אם הוא זרק את הפלאייר? עוד 99% יעשו את אותו הדבר!! תתרגלי. אם מכל 100 איש מישהו יפנה, זה ייחשב טוב, ובדיוק למטרה זו את עושה את זה. תתגברי!

ממשיכה הלאה. שורה אחרי שורה. החבילה מצטמצמת כבר לחצי. תפוקה יפה. אני מתקרבת לאזור שקבוצת אנשים מפטפטים עומדת בו. אין דרך לסגת. תמשיכי הלאה! אני פוקדת על עצמי, שיסתכלו אם זה מעניין אותם. את עושה את שלך. אני ממשיכה ומתעלמת מהכול. לא אכפת לי מה הם חושבים לעזאזל. ממילא לא אראה אותם יותר.
השור הזועם
לפתע מתקרב אלי אדם מבוגר לבן שער אדום פנים וכועס מאד. הבנתי שזה השומר של החניון. "גברת!" הוא צועק בכעס "אסור לשים פה פלאיירים! זה מלכלך את הרצפה. אין מי שינקה והעירייה גובה דו"ח על זה!"

את אשר יגורתי בא לי... מסלקים אותי. איך הוא מדבר אלי בכלל? אני מרגישה מושפלת עד עפר. מרוב הלם אין בפי מלים לענות לו ואני נסוגה אחורה שטופת זיעה ועייפה.

אין דבר. אני מנחמת את עצמי. ממילא כבר עברו כמעט שעתיים ושמתי יותר ממחצית החבילה. בפעם הבאה אחלק בחניון אחר באופן שלא אבלוט לעין מול השומרים. בכל מקרה - אם יסלקו אותי דרך הדלת, אגיע דרך החלון. דבר לא יעצור אותי.

כולי מלוכלכת מאבק המכוניות, מזיעה ותשושה. אבל רוחי מרוממת. עוד צעד בוצע בכוון היעד.
עתה הזמן לנוח בכיף !

www.right-place.co.il

 Image : By Tristan Horn from Flickr

יום שלישי, 11 במאי 2010

בבית הדפוס – תחילתה של ידידות מופלאה

די. הגיע הזמן לחשוף את העובדה שאני קיימת.  בלי זה, הרי לא יגיעו אלי אף פעם לקוחות. רק המחשבה על חשיפה מעוררת בי צמרמורת. אני? אפזר פרטים על עצמי לכל דכפין? הרי תמיד הייתי אדם החרד לפרטיותו. ועכשיו מה? אלך לחשוף את מספר הטלפון שלי לכל העולם ואשתו? מאד קשה לי עם זה. מפחיד.
אני מחליטה להתחיל בקטן : להדפיס כמות קטנה של פלאיירים ולהצמיד אותם לשמשות רכבים במקומות מרכזיים (כמו אזורי תעשייה ותחנות רכבת). אבל תחילה יש למצוא בית דפוס מתאים שיעשה לי את העבודה.
אל בית הדפוס
אחרי סקר שווקים קצר דרך האינטרנט אני מוצאת כתובת של בית דפוס זול יחסית. אני מתקשרת וקובעת שעה להגיע עוד באותו יום. אני מרגישה כבר את הפרפרים בבטן ...

אחרי נסיעה של חצי שעה ו 20 דקות הליכה ברחבי אזור התעשייה אני מגיעה לאזור בו אמור בית הדפוס להימצא. הולכת קדימה ואחורה, מביטה לכל הצדדים ... ולא דובים ולא יער! אני רואה סביבי מוסכים קטנים, הרבה גרוטאות של מכוניות. הלכלוך והעזובה שולטים. כבר סוף המתחם. האם זה המקום? אולי בכלל טעיתי?

אני מחפשת שלט, חץ, משהו ו - כלום ... אין לי מושג לאן הגעתי.  בייאוש אני מתקשרת לטלפון של בית הדפוס ושואלת איך להגיע.
 - "מישהו מאיתנו יצא אלייך ויקח אותך. רק תגידי איפה את נמצאת".

אני מציינת את המיקום המשוער ומחכה. עוברות 5 דקות. החום קופח עלי בכל עוזו. נו מתי כבר יגיעו? אני נצלית כאן.
עוברות 10 דקות, וקצת לפני שאני מחליטה סופית לקחת את הרגליים וללכת, אני רואה דמות קטנה מתקרבת.


- "את מלכה נכון?"
- "כן, תודה לאל".
- "בואי. זה לא רחוק מכאן."
אל תסתכל בקנקן - אלא במה שיש בו
אנחנו הולכות לתוך סמטה בלתי נראית ליד אחד המוסכים ונכנסות לתוך חורבה בלתי מוגדרת. המדרגות לא נראות מרוב טינופת. שברי בקבוקים. שאריות צבע. הקירות סדוקים. אין אפילו דלת בכניסה. רק בתוך המבנה יש שלט מקרי המציין את שם המקום. אם זה היה תלוי בי, בחיים לא הייתי מוצאת את החור הזה.


בתוך המבנה, המצב אפילו יותר גרוע. אפר סיגריות בכל מקום, ניירות זרוקים על הרצפה, שאריות קפה בספלים שראו זמנים יפים יותר. אפילו כיסא אחד לרפואה אין. מסביב רעש והמולה של מכונות הדפוס העובדות במרץ.
לא יאומן! אני חושבת. במאה ה-21 עדיין עובדים בחורבות כאלה?? חשבתי שהעולם התקדם קצת.

- "אנחנו משפצים כאן". אומרת לי האישה, כמו מנחשת את מחשבותיי.
'שיפוץ' היא מלה עדינה. הריסה מוחלטת ובניה מחדש מתאימים יותר. אני חושבת לעצמי.
חדוות היצירה
אני מברכת לשלום את העובד השני הנמצא בחדר. אדם נחמד. שני כסאות נשלפים מאי שם, ושתינו מתחילות בעבודה. האווירה, להפתעתי, מאד נעימה ולבבית. אנחנו יושבות ומחליפות רעיונות. לעיתים משוחחות על כל מיני נושאים כלליים. מדי פעם נקטעת העבודה בחילופי אינפורמציה הדדיים בקולי קולות בין האישה לגבר (לגבור על הרעש) . בשלב זה אני כבר מנחשת שיש ביניהם איזו קרבת משפחה ...

מסתבר שהאישה היא בעלת חוש עיצוב לא רע לצבעים וצורות. אחרי שעתיים, שלוש כוסות קפה וערמת סיגריות לא קטנה (כאן יש את כל הזמן שבעולם, לא ממהרים לשום מקום) יוצא תחת ידנו פלאייר נחמד ומשובב נפש עבור ייעוץ לחיפוש עבודה. אני אוהבת אותו.

- "טוב". אני אומרת "נתחיל עם 1000 עותקים ונראה מה הלאה".
- "אין בעיות. תוכלי לקבל אותם כבר מחר באותה שעה".

אני לוקחת דוגמה של הפלאייר המודפס, נפרדת מהם לשלום ופונה לכוון הרכב. תחושה של המראה אופפת אותי. הנה, עשיתי עוד צעד בכוון המטרה.

כיף לי לחזור עכשיו הביתה, להראות את הפלאייר לכולם!
www.right-place.co.il

Image : from Sergey Galaiko on Flickr

יום שבת, 1 במאי 2010

במבוכי מס ההכנסה


הדרך לגיהינום עוברת דרך מס-ההכנסה. לא שמעתם? מסתבר שיצא חוק חדש: מי שפוטר ולא מעוניין להוציא את פיצויי הפיטורין שלו אלא ליצור רצף קצבה - חייב לקבל אישור מפקיד השומה ולהעבירו לחברת הביטוח. פעם היו עושים זאת אוטומטית דרך חברות הביטוח. ולמה עכשיו לא? ככה. לאלוהים ולמס ההכנסה פתרונים.
עוד בשיחת הטלפון עם פקידת הכספים בחברה בה עבדתי, אני מרגישה כיצד פיק הברכיים משתלט עלי. לא מבינה דבר וחצי דבר ממה שאמרה לי גם אחרי שחזרה מספר פעמים על ההסבר. עושה רושם שמוחי פשוט מסרב להבין את הסוגיה.
"את יודעת מה? תפני לפקיד השומה והוא כבר יבין במה מדובר" היא אומרת לי .
קדימה, להיכל התרבות
אני מוצאת שעת כושר מתאימה בבוקר והולכת בחוסר חשק. כשליבי מנבא רעות, אני נכנסת למשרדי מס ההכנסה. משרדים קטנים ודחוקים, תיקים מפוזרים בכל מקום. פקיד עם מבט אומלל בעיניים עובר על פניי. קבוצה ענקית של אנשים מחכה לפקיד אחד. ברוכים הבאים להיכל הבירוקרטיה!
אלוהים! אני רוטנת לעצמי. במה חטאתי?
האמת, לעיתים אני נתקפת חרדה שמא אאבד שליטה מרוב כעס ואתקוף בחדות לשוני את הפקיד התורן שיעמוד בדרכי. במקרה כזה אני לא מקנאה במי שנמצא ברדיוס הקרוב אלי.
אני מחכה בסבלנות לתורי. "אל תתעצבני ..." אני חוזרת ואומרת לעצמי. "תסיימי את מה שיש לך לסדר ועופי מכאן כמה שיותר מהר."
פה קבור הכלב
הגיע תורי סוף סוף. אני נכנסת. הפקיד יושב בפנים אטומים. מחכה לרגע שיוכל להפטר מה'אספסוף' הצובא על דלתו וילך הביתה.
- "מה את רוצה?" שואל הפקיד בנביחה חסרת סבלנות. לא טורח להביט לי בעיניים.
- "אני פוטרתי וזה בנוגע לפיצויים ..." אני מגמגמת.
- "אז למה באת אלי? מה את רוצה ממני בכלל?" קוטע פתאום את דבריי בגסות.
- "אמרו לי שאתה זה שתוכל לעזור לי בכך".
- "אני לא מבין בכלל מה את רוצה! בשביל מה באת?"
וכך הלאה ...
מה עושים? אני על סף ייאוש. איך בשם אלוהים אני אמורה להסביר לנבחן הזה במה מדובר? איך בכלל חשבה לה הפקידה לשלוח אותי אליו. אני מתקשרת אליה ומנסה לגייס אותה לעזרתי . "תעשי לי טובה" אני אומרת על סף הבכי "תסבירי לבן-אדם הזה את הפרטים כי לי הוא לא מקשיב. עלי הוא רק נובח".
לצערי גם הפקידה נכשלה במשימתה. למרות שניסתה להסביר לו בסבלנות, קבלה אף היא מבול של נביחות קולניות בתגובה.
- "טוב! אני אומרת בבוז. "תודה רבה. מוותרת על השירות שלך!" והולכת משם כולי רועדת מכעס.
מה בשם אלוהים אני אמורה לעשות? אחרי שבזבזתי יותר משעתיים על ההמתנה חסרת התועלת הזו . למי אוכל לפנות?
- "אין מה לעשות". אומרת פקידת הביטוח אליה אני מתקשרת לעזרה. "רק הוא מוסמך לטפל בנושא. את חייבת לעבור דרכו."
- "אין דרך אחרת?" אני שואלת "במחוז אחר אולי? הרי אי אפשר לדבר עם האדם הזה!
- "לא. רק שם אפשר. מצטערת". הייתה התשובה. "אבל אשלח לך את כל המסמכים עם מכתב מפורט אליו, שיטפל בנושא".
נו, לך תבנה מדינה ... מחכה שבועיים כדי להתקרר קצת והולכת שוב. חייבים לסיים את זה. אין ברירה. נקווה שהוא הספיק בינתיים לשכוח אותי.
בחזרה לגהינום
ושוב... שעת בוקר. נכנסת למשרדים. כרגיל הרבה אנשים, תיקים, בלגן ... מחכים.
התור לא מתקדם. עומס מטורף. מה יהיה עכשיו? כמה זמן עוד ייקח? סבלנותי על סף פקיעה. עוברת שעה וחצי. נשאר עוד אדם אחד לפני, תודה לאל.
- "תהיי נימוסית ונחמדה איתו. דברי לעניין ופשוט תזרמי" אני מזכירה לעצמי "שלא תעיזי להרים עליו את הקול".
ואז נשמע פתאום קול משמיים : "מי שרוצה יכול לבוא גם אלי!"
יש אלוהים! אני קופצת ממקומי לפני שאנשים אחרים יקדימו אותי. כבר לא חשוב שהמחשב לא עובד, שפניה של הפקידה חמוצות, שלוקח לה חצי שעה לבצע את הפעולה. לא נורא ... העיקר שאני לא צריכה לדבר איתו.

איזה עולם נפלא. השמש זורחת. אני חופשית!

www.right-place.co.il

Image : From VirgeenYa on Flickr

יום שבת, 17 באפריל 2010

עקומת למידה או למידה מעקמת?

וואו. העיניים שורפות, לא יכולה להזיז את הצוואר ... זה השבוע השלישי שאני יושבת שעות מול המחשב, קוראת מאמרים, כתבות בעיתונים , פורומים ועוד ועוד.
כתבה מובילה לכתבה, מאמר מוביל למספר מאמרים אחרים. ממש בור ללא תחתית! אספתי כבר הרבה חומר רלוונטי וערכתי אותו בצורה מסודרת, אבל עדיין לא מספיק. האמת? הדברים כבר מתחילים לחזור על עצמם ...

משימות באינסוף
רשימת המשימות שהצבתי לעצמי הולכת וגדלה :
1. להעשיר את המאגר הגדול שיש לי על חברות השמה ואתרי אינטרנט לחיפוש עבודה. עד היום הלכתי על חברות השמה להייטק. אתרחב גם לתחומים נוספים.
מסתבר שהעבודה אינה קלה כל כך. בשנים האחרונות צמחו מאות חברות השמה ואתרי אינטרנט לחיפוש עבודה כפטריות אחר הגשם. צריך גם לדעת פחות או יותר אילו חברות השמה איכותיות ואילו לא. לא פשוט ...
חכמה היא למצוא את חברות ההשמה והאתרים הספציפיים לקהל יעד מתחום מסויים וכאלה אין הרבה. מה גם שלא כל החברות בעלות אתרים באינטרנט.
2. לעדכן את מאגר המקצועות (שנאסף במשך שנים) שיש בידי במקצועות חדשים שנכנסו לשוק העבודה בשנים האחרונות.
לרכז נתונים היכן נתן ללמוד כל מקצוע ומקצוע , האם מקבלים תואר אקדמאי או תעודת גמר, כמה עולים הלימודים ומה דרישות המקצוע.
מסתבר שיש אלפי מקצועות (2000 ויותר) הקיימים היום בשוק העבודה, שלא לדבר על מקצועות חדשים שנכנסו בשנים האחרונות.
3. לרכז את המאמרים והכתבות הרלוונטיות שיש בנושא הקריירה במקום אחד. גם כאן, מדובר בעשרות!
לא פשוט בכלל. עבודה של שבועות . אבל עבודה ששכרה בצידה. זוהי לדעתי הדרך האמיתית לרכישת ידע חשוב ומעודכן.

לעבודה ולמלאכה
יהיה עלי לכתוב תכנית פעולה לשבועות הקרובים, על מה להתמקד בכל יום ויום ומה לכסות. רק כך אדע כיצד לרכז את כל המידע הזה באופן יעיל.
המלכודת הגדולה ביותר המאיימת עלי (כמו על כל גולש אינטרנט) היא ההסחות שבדרך, ויש הרבה כאלה : פרסומות המושכות את העין, כתבות המובילות לעוד כתבות מעניינות, רכילות , איזשהו באזז שקופץ מול העיניים. צריך להיות מאד ממוקד כדי לא להיסחף לתוך המערבולת הזו. והסוד – הרבה משמעת עצמית.

ערב בא
די! אני כבר קרוב ל- 8 שעות על המחשב. אמנם מדי פעם קמתי מהכיסא לאכול משהו, להסתובב קצת ולשאוף אוויר, אבל אני כבר לא יכולה יותר. אעביר את המחשב לרשותה של הבת שלי. היא מחכה הרבה זמן.
אני את היום שלי עשיתי. הצוואר שלי עקום לגמרי.


מחר יהיה יום חדש!
image : by Jeckleton on Flickr

יום חמישי, 1 באפריל 2010

ייעוץ בחיפוש עבודה - איך מתחילים











אני פוקחת את עיניי עם קרני השמש הראשונות. למרות שישנתי בקושי ארבע שעות לא ברור לי מאין האושר שממלא אותי, ואז אני נזכרת : יש לי כוון (אולי ייעוד)!! אני נושמת עמוק ומרגישה שפתאום הכל פתוח וקליל. אני קופצת מהמטה לקרוע את היום.

אבל בשם אלוהים, אף פעם לא הייתי עצמאית. איך מתחילים בכלל? מה צריך לעשות קודם? איפה יש מידע על ייעוץ לחיפוש עבודה? מה צריך לדעת בשביל זה? האם הרבה עוסקים בכך? לצערי אין בסביבתי הקרובה אנשים שעבדו כעצמאיים. כולם שכירים, בעבודות מסודרות "עד הפנסיה". לא מהם אוכל לקבל עזרה והשראה.
ייעוץ בחיפוש עבודה - יש חיה כזו?
אני ניגשת למושיע הגדול - האינטרנט. מקישה בגוגל "חיפוש עבודה" וממתינה -
לא יאומן! עולם שלם נגלה לעיניי : מאמרים, פורומים, כתבות והמון המון המון יועצים ומאמנים מכל הסוגים הבאים להראות למובטלים המסכנים את האור בקצה המנהרה.

אני בהלם. לא שיערתי שיש כל כך הרבה העוסקים בייעוץ בתחום. מה שבטוח – לא אני המצאתי את הגלגל. מצד שני, במקום שקיימת תחרות כנראה יש גם צורך. ומתחרות אף פעם לא פחדתי. להיפך. יש לי ניסיון עשיר בעבודה בתחום תחרותי מאד, בו גברתי פעמים רבות על חבר'ה צעירים ממני בהרבה. אני בטוחה ברעיונותיי היצירתיים, ביכולותיי , בנחישות ובחוש האלתור שלי.

הגיע הזמן לראות מה מציעים מתחרי לעתיד. בין הכתובות שאני עוברת אני מוצאת אתרים מרשימים – הן חיצונית והן מבחינת התוכן. אחרים מאד לא מקצועיים, מלאים בשגיאות כתיב ונראה שנעשו כלאחר יד – ממש לא מתחשק לקרוא ולפנות לאנשים כאלה.
קורסים קורסים תרדוף ...
דבר בולט הנגלה לעיניי הוא המיתוג בהכשרה המקצועית : כמעט כל אחד הוא פסיכולוג בהתהוות, עובד סוציאלי בכיר, ראש מחלקה כזו או אחרת, בעל 50 שנה ניסיון ... ומה לא. נזכרתי בפסיכולוגית מטעם שירות התעסוקה אתה נפגשתי לאחרונה. לכאורה בעלת כל הנתונים המקצועיים הרלוונטיים : תואר שני בפסיכולוגיה, ותק וניסיון של שנים עם מחפשי עבודה. בפועל – לא קבלתי ממנה עזרה ולו קמצוץ. ובאמת, מה היא כבר יכולה לחדש לי? מה היא יודעת על שוק העבודה בהייטק? בביוטק? ברפואה משלימה? בייעוץ ואימון אישי? עד כמה היא מכירה את הצרכים של המשרות השונות? את האנשים עצמם? איזה מידע היא יכולה לתת לי על מקצועות אחרים, ההכשרה אליהם וכמה הם מבוקשים בשוק?

רשימת הקורסים שאני נתקלת בהם – לא תבייש שום אוניברסיטה יוקרתית : ייעוץ ארגוני, משאבי אנוש, שווק , סדנאות כאלה או אחרות... אף פעם לא הבנתי מה נותנים כל הקורסים הללו. הרי מה שחשוב הוא הניסיון המעשי. גם שחייה אי אפשר ללמוד בהתכתבות. אהיה כנה עם עצמי ועם אחרים : יכולותיי וניסיוני המעשי בתחום – הם כרטיס הביקור שלי.
אימון או אמון?
הזמן טס. כבר עברו שלוש שעות, ואני שקועה עמוק בקריאה באתרים השונים. בחיי, זה ממכר...
שמתי לב שהרוב עוסקים בכתיבת קורות חיים והכנה לריאיון עבודה. חלקם גם מציעים פגישות אימון. אני לא פסיכולוגית ולא מאמנת. בכלל - כדי לכתוב קורות חיים או לענות כראוי על שאלות בעייתיות בריאיון צריך אימון? לפעמים מספיק מידע ספציפי וזהו. מה שבטוח, הייעוץ שלי יהיה ממוקד וקצר ומכוון לצורך של הלקוח. שתיים שלוש פגישות לכל היותר. אם מישהו ירצה יותר פגישות – יקבל בכיף. אבל אין צורך להאריך את הזמן סתם.

די, הגיע הזמן להפסקה. ברור שהולכת להיות לי כאן עבודה בגדול : גם לבדוק מה התחומים העיקריים שיש בהם צורך, גם ללמוד מהמאמרים הקיימים דברים חשובים, להתעדכן במקצועות החדשים שנכנסו היום, מהי ההכשרה הדרושה להם, היכן לומדים מה , כמה עולה כל דבר ועוד הרבה יותר.

באלוהים, אני מרגישה שאני מסוגלת לאכול חצי מקרר עכשיו!
Image : from fayewesthausen on flickr