יום שלישי, 29 בדצמבר 2009

הבלדה על שרות התעסוקה


המסקנה הופנמה זה מכבר : הפעם אני מובטלת באמת ... וזה הולך להיות ארוך.
אבל בינתיים צריך לחיות ממשהו. יש חובות לשלם: משכנתא לבית, הלוואה לאוטו, עסקאות בכרטיס אשראי ... הוצאות לילדה. לא חסר. ומהיכן יגיעו??


זהו, הפעם צריך למחול על הכבוד ולקחת דמי אבטלה. אין ברירה. אני שכל השנים עבדתי קשה ולא בקשתי דבר מאיש, צריכה עכשיו להיות נזקקת סעד של המדינה וליהנות מחסדיה הטובים.
ולשם כך, כל הדרכים עוברות דרך שירות התעסוקה ...


הדרך ארוכה היא ורבה

בלב כבד אני שמה פעמיי לדרך שלא עברתי בה מעולם. אני מביטה בנוף המלבב שמסביבי : מדרכות שבורות, כביש משובש, ריבועי מגורים אפורים ומטונפים, חצרות מוזנחות עמוסות ערמות אשפה, חנויות קטנות וחשוכות, קשישים יושבים על ספסלים ישנים ובוהים בלא מעש במכוניות העוברות. העליבות בהתגלמותה ... הכנה ניאותה למה שמחכה לי הלאה.


בהמשך הדרך אני נתקלת במרכז מסחרי גדול ומפואר לצד סוכנויות פיראטיות למכירת רכב. אנשים ממהרים, מבוגרים קשי יום, קשישים ההולכים בקושי, אמהות עם תינוקות בעגלות, הרבה נשים. לבי נכמר בקרבי על האומללים הללו.
ברוכה הבאה למועדון. עכשיו את הולכת להצטרף אליהם, אני חושבת לעצמי בדכדוך.
בחיים לא! אין ביני ובינם שום דבר משותף! מוחה קול אחר בתוכי.


והנה, נגלה אלי בכל הדרו בנין שירות התעסוקה. נדהמתי! בתוך כל הסחי והעזובה מיתמר בניין היי-טקי מטופח, גבוה, חלונות זכוכית ירוקים. מקום מהסוג שעד לא מזמן הייתי רגילה לעבוד בו. אולי בכל זאת יש שינוי? חשבתי בתקווה, סוף כל סוף זוהי המאה ה- 21 ...


הימים היפים של האבטלה

נזכרתי בפעם האחרונה בה ביקשתי דמי אבטלה: זה היה לפני כ- 20 שנה בערך. הייתי בחורה צעירה באמצע שנות העשרים לחייה. זו הייתה תקופה שזכורה לי כחגיגה אחת גדולה. מי חשב על העתיד? היינו קבוצה של חבר'ה צעירים, שכל עתידם לפניהם, שרצו קצת מנוחה מהעומס ובאו כל שבוע ל -'פגישת מחזור' בצוותא.
שירות התעסוקה היה אז בניין מוזנח ומט לנפול, שבו ישבה פקידה אחת שטיפלה בכל האנשים שחיכו בתור ארוך. היו מספר קלסרים מהם יכולת לחפש מקצוע מתאים וזהו. הרבה לפני עידן המחשב והאינטרנט.


סיטואציה אחת לעולם לא אשכח: יום אחד בא לפקידה אדם מבוגר (בשנות ה-50 שלו בערך) והתחנן בפניה שתמצא לו עבודה, כי יש לו שני ילדים קטנים לפרנס. הוא כמעט בכה ...
ואנחנו, הצעירים, הבטנו בו וצחקנו על כל הסיטואציה צחוק גדול. איזה מטומטמים וחסרי לב היינו אז. לא יאומן.


צחוק הגורל ... מספר חדשים אחרי כן, לגמרי במקרה כאשר קבעתי טיפול קוסמטי אצל מישהי בביתה – נתקלתי באדם זה. מסתבר שהיה בעלה של הקוסמטיקאית. אשתו הייתה צעירה ממנו בהרבה והיו להם שני ילדים קטנים מאד בגיל הגן. הוא מן הסתם עדיין לא עבד. ישב בפינה שפוף ומעורר רחמים. לא ידעתי היכן לקבור את עצמי מבושה...


בפתח מקדש האומללות

הנה אני נכנסת בפתחו של ההיכל : צעקות מוכרות מקדמות את פני. דלתות נטרקות. ברוך הבא למועדון עלובי החיים!!
המעליות עמוסות לעייפה. חדר המדרגות שוקק חיים. ריח חריף של סיגריות, זרם בלתי פוסק של אנשים עולים ויורדים. הרבה מאד אמהות לתינוקות, נשים דתיות, נערים לפני צבא, מבוגרים בני 50 פלוס מינוס, מעט מאד צעירים.
אני רוצה לברוח. מה לעזאזל אני עושה כאן? איזו בושה ... אני מקווה שלא אתקל במישהו שאני מכירה.


”אני כאן בפעם הראשונה" אני פונה חסרת ישע לשומר בכניסה. "למי אני צריכה לפנות?" השומר, אדם מבוגר, מביט במסמכיי: "לפקידה השלישית מימין" אומר באדיבות. הוא כבר מורגל באנשים כמוני. מזל שיש עוד כאלה שלא איבדו צלם אנוש ...


אני ממתינה לתורי ומביטה סביב. יש לציין שהמקום נראה די מסודר, יחסית לעבר הרחוק. מודעות שירות תלויות על הקירות, הדלפקים מסודרים, דפי קורסים תלויים על הקיר, קלסרי מקצועות מונחים בצד. כל המידע נמצא גם באינטרנט ומאד נגיש. מסתבר שהקדמה הגיעה אפילו לכאן.
אבל האנשים - אותם אנשים. אותה אוירה של מסכנות כמו פעם. אנשים שחוחים, סגורים בעצמם, חלקם לא יודעים עברית היטב, חלקם כבר איבדו תקווה ממציאת עבודה. להם גם הקדמה כנראה כבר לא תעזור.


אצל המלאך התורן
הגיע תורי, אני נכנסת לפקידה ומברכת אותה בחביבות.
- "שלום". היא עונה ביובש. לא משתפת פעולה.
- ”פוטרתי ורציתי לדעת מה עלי לעשות עכשיו" אני אומרת.
- "צריך להביא מכתב פיטורין וללכת לביטוח לאומי למלא טופס תביעת דמי אבטלה" היא מדקלמת בפעם המי יודע כמה.


את שאר הפרטים אני לא ממש זוכרת. היא הכינה לי כרטיס מובטל וציידה אותי במסמכי המידע הרלוונטי. לא טרחה לנסות למצוא לי איזושהי משרה בתחום שלי. לא גילתה השתתפות ואמפתיה אנושית מינימאלית. לא הראתה מוכנות להקשיב. כלום. כל מה שזכור לי הוא הקראה אוטומאטית של האינפורמציה שאני זקוקה לה וזהו. המסר שהועבר אלי היה ברור: אמרתי לך מה שאת צריכה לשמוע, עכשיו לכי ואל תפריעי לי לעבוד!


המסקנה - חבל על הזמן...
איפה האנושיות ריבונו של עולם? חשבתי , הרי עוסקים כאן באנשים שמצבם הנפשי והכלכלי קשה מאד. אנשים שהגיעו למצב זה שלא באשמתם. לא מגיע להם קורטוב של הבנה והתייחסות? מדוע אין שירות התעסוקה מציב פקידים שעברו הכשרה מתאימה לעבודה כזו? זה אמנם משרד ציבורי שאינו עתיר תקציב, אבל גם כאן יש מקום למינימום מקצועיות.


ליבי על המצפים למעט עזרה ועידוד : חבריי היקרים, את אלה לא תמצאו כאן! חפשו אותם במקומות אחרים טובים יותר, ויש כאלה.
איני זקוקה לשירותיו הברוכים של שירות התעסוקה בחיפוש עבודה , חשבתי לעצמי, אעשה זאת בעצמי הרבה יותר טוב ואם אוכל לעזור לאנשים אחרים על הדרך, יפה שעה אחת קודם.


יום שלישי, 22 בדצמבר 2009

עת לנטוע ועת לקצץ


עבר חודש. האבטלה כבר עובדה מוגמרת. צריך להסתגל למצב. קודם כל חייבים לקצץ בהוצאות. ולא שחיינו בפזרנות מוחלטת חסרת רסן עד היום : לא יצאנו לטיולים בחו"ל, גם לא כאן בארץ. לא ערכנו מסיבות רבות משתתפים. ברוב סופי השבוע בחרנו לנוח בבית. חיינו בצניעות בהתאם למה שיש. תמיד ידענו מהן ההוצאות המדויקות על כל דבר, עקבנו בקפדנות אחרי תדפיסי הבנק וכרטיסי האשראי וסיימנו כל חודש ללא מינוס תודה לאל.

אבל, זה רחוק מלהיות מספיק. עכשיו הולכות ההכנסות שלנו להצטמצם ליותר מחצי, ומי יודע לכמה זמן ...
עת הקציר החלה
חייבים, כאן ועכשיו, לקצץ בבשר החי ולא משנה עד כמה יכאב. זה המחיר שיש לשלם כדי לשרוד. אם עד עכשיו קנינו בגדים בלי להיות מודעים למחיר הגבוה בתחילת העונה, הוצאנו כסף על פיצה פה וקפה שם, גיהצנו את הכרטיס על קניית אביזרים לבית ולגינה – נגמר! עוברים למצב חירום. אין עסקאות חדשות באשראי (פרט לאוכל והוצאות שוטפות הכרחיות). עסקאות שבוצעו – נחכה שתסתיימנה וזהו. כרטיסי אשראי נוספים – לבטל! סתם מסבכים את העניינים. אין בהם צורך וחבל על דמי הכרטיס המיותרים.

קניות בסופר, רק מה שצריך : הקץ לעוגות יקרות וממתקים, סלטים פיקנטיים, פסטרמות ונקניקים. משקאות ממותקים - כמה שפחות. פירות וירקות – קונים בשוק.
שלא לדבר על ה 'תותחים הכבדים' : עוזרת פעם בשבוע, גנן, רכב שני שיש לתחזק. כל סממני הנוחות שקשה מאד בלעדיהם ונראו עד עתה כמובנים מאליהם – חייבים ללכת.

על הנייר זה נראה כמו רשימת מכולת יבשה חסרת רגש- אבל בפועל ... זה קשה. מאד קשה. כל צעד כזה של קיצוץ עולה בבריאות : לך תסביר לילדה בתחילת גיל ההתבגרות שאי אפשר לקנות בגדים כפי שהייתה רגילה עד עכשיו, שאין כסף לפיצה כשמטיילים בקניון, ובכלל חסל סדר נסיעות חופשי לכל מקום עם האוטו. ואולי גם נצטרך לעבור לבית קטן יותר. איך בכלל אפשר להסביר את המצב בצורה המתקבלת על הדעת? מה אפשר לאמר לבעלי אוהב הניקיון והסדר המסתובב אבל וחפוי ראש מאז הבין שאין ברירה ונצטרך לחיות בלי עוזרת וגנן.

תם עידן הגנן והעוזרת
אני מביטה בצער ברכב הישן הירוק בן 9 השנים ששירת אותנו בנאמנות כל הזמן הזה ועבר איתנו חוויות שמחה וצער. "שלום אוטו", אני אומרת, "היית כמעט בן משפחה אצלנו, אהבנו אותך אבל עכשיו הזמן להיפרד."
מבטי עובר לבית המטופח שבנינו באהבה במשך 8 שנים- בית שחלמנו עליו כל חיינו, מוקף בגינה היפה שדאגנו כל כך לטפל בה וגוש גדול מעיק בגרוני : האם נצטרך לאבד את כל זה? הבית היחיד בחיי שחשתי שהוא באמת שלי. כאן מצאה המשפחה שלי עוגן אמיתי. ושוב נצטרך לשוב ולנדוד...

תחושות של כשלון והחמצה ממלאות אותי :
- "הכל באשמתך. בגלל שאת לא עובדת הגענו למצב הזה" אני אומרת לעצמי "אכזבת את הבת שלך שסמכה עלייך שתדאגי לה"
אבל האמת - מה יכולתי לעשות? פוטרתי בגלל חברה נצלנית שרימתה אותי מהתחלה ללא ידיעתי. האם עלי לכפוף ראש ולאמר 'אמן' לכל הנבלות האלה העושות את הכסף הגדול על גבם של עבדים כמוני ומנצלות בצורה צינית את המיתון? למה עליי להרגיש אשמה בכלל?

אולי דווקא זה הזמן המתאים ביותר לשינוי שתמיד רציתי? להיות מאושרת ושלמה יותר גם עם פחות? ליהנות מזיוו של היום ומהסביבה ולחיות. פשוט לחיות. האם זה יותר מדי לבקש?
"חשבי על הצד הטוב שבדבר", אני אומרת לעצמי , "לפחות בשני מקצועות את עומדת לבנות קריירה חדשה : גנן ועוזרת בית. כאן לעולם לא תהיי מובטלת..."

קדימה! קודם נסיים עם העוזרת ואחר כך עם הגנן. האוטו יימכר מיד אחר כך.

ידי נשלחת בהחלטיות לעבר הטלפון ...

יום שלישי, 15 בדצמבר 2009

איפה הילד(ה) ?




צלצול טלפון חד קוטע את שלוות הבוקר. הבת שלי! אני חושבת בבהלה מצפה לגרוע מכל, מה הפעם?
"אמא , קחי אותי הביתה! נמאס לי כבר להיות בבית ספר הזה!" נשמע קול בכי.
לבי מחסיר פעימה. "מה קרה?" אני שואלת בחרדה. אחרי רצף לא ברור של דברים, אני מצליחה בקושי להבין ש – "נמאס לי מהילדים המטומטמים האלה" נו, טוב, אני נושמת לרווחה, מזל שרק זה ...

שתבינו – הריטואל הזה חוזר בתדירות של אחת ליומיים בשינויי גרסה מזעריים. בקיצור – ברוכה הבאה לגיל ההתבגרות ...

במה אני יכולה לעזור לה בשם אלוהים? למצוא לה חברים חדשים? לשנות בשבילה את העולם? המכסימום שאוכל לעשות הוא להעביר אותה לבית ספר אחר. ומי מבטיח לי ששם יהיה לה טוב?

איפה הייתי עד עכשיו?
קשה לי להאמין שהתינוקת המתוקה שלי שרק אתמול הביטה בעצים הנעים ברוח ומלמלה אליהם בשפה בלתי מובנת, מתקרבת היום לגיל 14. איך הספיקה לגדול כל כך מהר? מתי?

כדור חונק את גרוני ... איפה הייתי אני עד עכשיו? לא זכורה לי תקופה אחת מאז שנולדה שלא הייתי עסוקה בעבודה. כל הזמן הזה עבר כשכמעט לא ראתה אותי בכלל. הייתי יוצאת בבוקר וחוזרת בלילה, קצת לפני שהלכה לישון ובזאת הסתכמה נוכחותי היומית. לא יצאתי איתה לטיולים בבית הספר, בקושי מצאתי זמן להשתתף בפעילויות הכתה ההכרחיות. כלום! איזו מין אמא לעזאזל אני??

ועכשיו – זה הזמן בו היא זקוקה לי יותר מכל. מילדה פעלתנית ומקובלת בכיתה בתקופת היסודי - הפכה לילדה מצוברחת תדיר, ומלאה טענות כרימון. תהליך שנמשך כבר מאז הכניסה לחטיבה, בכתה ז'. והמצב רק מחמיר. אני חייבת להיות לצידה בגיל המבלבל והקשה הזה.

אני נזכרת בעצב בתקופה בה הייתי אני בגילה. תקופה איומה שהייתי מעדיפה למחוק מזיכרוני. אני זוכרת את עצמי כילדה קודרת שלא מסוגלת לחייך, חסרת אנרגיה, שקועה בבעיותיה האישיות עד תום. היה עלי להתמודד עם הבעיות לבד. ללא חברים. איש לא היה שם בשבילי כדי לדבר איתו.

אם יש דבר אחד שהייתי רוצה – שבתי תעבור את התקופה הזו כילדה רגילה המסוגלת גם לצחוק וליהנות, וכשרע לה - תדע שיש כתובת אליה תוכל לפנות. אלי.

מהיום – עבודה מסוג אחר
די!! לא עוד עבודה אינסופית מבוקר עד לילה! אני רוצה גם לראות אור שמש. לקבל את פני בתי מבית הספר, לחמם לה אוכל, לשמוע איך עבר היום, להשתתף בחוויותיה, לעזור לה בשיעורים, להיות נוכחת בחייה כל עוד לא מאוחר מדי.
אם היא תגדל כאדם אהוב ושייך, שמקומו בעולם מובטח - עשיתי את שלי ...

ולא שאפסיק בהכרח לעבוד (לא זכיתי בפריווילגיה הזו עדיין), אבל הייתי רוצה לעבוד בצורה הנוחה לי, פחות שעות ויותר גמישות – וגם להספיק לחיות וליהנות ממה שיש לי היום. איני צעירונת כבר. עבדתי קשה מאד במשך השנים. הייתי רוצה בשלב זה להקדיש את חיי גם לעצמי .

http://www.right-place.co.il/

יום רביעי, 9 בדצמבר 2009

ועוד פעם ... לחפש עבודה


עברו כבר שבועיים. קדימה! צריך לחשוב על עבודה חדשה. חבל על הזמן. עד לפני שנה, הייתי מתחילה את תהליך החיפוש בתחושת אתגר, תוך הסתערות מחודשת על היעד למציאת עבודה מעניינת יותר. עם כל הקושי והתסכול המתלווים, ראיתי בתהליך הזדמנות פז לקדם את עצמי הלאה.
והיום ... משהו בי מת. דהוי. זה לא זה. אני בוהה בחוסר חשק במחשב . לקראת מה בשם אלוהים אני הולכת? לאן בדיוק יוביל אותי החיפוש הזה?
אני מביטה במודעות הדרושים . רשימת הדרישות המופיעה בכל אחת - ספק אם מדען בכיר יעמוד בה. אני שולחת את דף קורות החיים שלי מוכנית למשרות הרלוונטיות, בחוסר חשק, בחוסר רצון להמשיך. מה הטעם?

כבר תקופה לא קצרה אני מרגישה תחושה של דריכה במקום. של מיצוי של המקצוע עד תום . כמה זמן עוד אמשיך לטחון את אותם דברים? מניסיוני העגום, הבנתי שלהתקדם כנראה כבר לא אוכל. הגיל לא לטובתי, ובטח שלא חוסר בתואר אקדמאי רלוונטי. לקידום מקצועי זוכים בד"כ צעירים, בוגרי אוניברסיטאות טריים היכולים להיות ילדים שלי.

גם לעבוד כשכירה אינו תענוג גדול בלשון המעטה. כמעט 20 שנה סבלתי מכל מיני 'בוסים' שכישוריהם נופלים ממני בכמה סדרי גודל. שוב ושוב ראיתי את אותן טעויות מטופשות שעשו (וכמובן לא טרחו לשאול לדעתי כי הם יודעים הכי טוב), וסבלתי על גבי את התוצאות בכל פעם מחדש. נמאס לי מכך שמצרים את צעדיי אחד לאחד מתוך פחדנות וצרות אופקים, או משיקולים פוליטיים לא ענייניים.
רק בשנים האחרונות הבנתי שלא לכל אחד מתאים לעבוד כשכיר, ומה ששמעתי השכם והערב מסביבתי הקרובה על חשיבות ה'עבודה המסודרת' לא בהכרח תופס לגביי.

מה לעשות הלאה?
רבות גלגלתי בראשי את המחשבה לעבוד כעצמאית, תחילה בקטן, ולתת לעצמי הזדמנות לפרוץ בהמשך הדרך. אבל במה? ואיך? כיצד אוכל לאבד את מקור פרנסתי, והרי אני מפרנסת עיקרית? ואיך תוכל משפחתי לחיות ממשכורתו הקטנה של בעלי עד שיעמוד העסק על הרגליים? מצאתי עצמי דוחה ודוחה את הרעיון במשך שנים מתוך פחד עצום להתחיל.

אם אני רוצה להמשיך ולעבוד כשכירה, האפשרות היחידה היא להמשיך ולעבוד במה שאני יודעת לעשות הכי טוב, שכן ניסיוני הרב (11 שנה בתחום) ומומחיותי המקצועית מדברים בעד עצמם. אבל מה זה אומר בשבילי? להמשיך ולעשות שוב ושוב את אותו הדבר? זה משעמם מתסכל ופשוט ... נמאס לי.

בכלל, אני היום בת 48 . גיל שבהייטק במיוחד (ובכלל בשוק העבודה) נחשב מופלג. אנשים בגילי נחשבים זקנים שאבד עליהם הכלח. לך תסביר לילדים זבי החוטם העובדים שם, שמה שאני ממרום גילי שכחתי - הם לעולם לא יתחילו ללמוד. את היוזמה והקצב שיש לי – גם לשלושה מהם ביחד לא יהיה. אבל מה לעשות, אדם בגילי, אם לא פרש קודם, נחשב 'פאסה' ובכלל צריך להיות אסיר תודה על כך שהוא בכלל עובד. שלא לדבר על למצוא עבודה חדשה אם פטרו אותך.

אני חושבת בצער על בני גילי הספורים שעוד נשארו בתחום. כולם ללא יוצא מן הכלל עדיין באותה נישה מקצועית, סוחבים את אותם הדברים כבר עשר שנים ויותר, ומנסים לשרוד עד הפנסיה. מרכינים ראש. אין שאיפה להתקדם, להתחדש, עייפות החומר... צר לי עליהם.

עצמאית – לכי על זה!
האם לכך אני שואפת? האם לשם כך החלטתי לעשות הסבה מקצועית? הרי באותה מדה יכולתי להישאר תקועה גם בכימיה עד הפנסיה. מקומי לא כאן. אני אדם דינאמי, צעירה במיטב שנותיי, אוהבת ללמוד, להתחדש, להיות עם היד על הדופק ולהתקדם. מה אקבל אם אמשיך לעבוד בתחום? מבחינתי זה יותר גרוע ממוות ...
גם אם אכן אמצא עבודה, הרי בתנאי המיתון של היום, אני אהיה הראשונה ללכת. כבר פעמיים עברתי זאת תוך שנה וחצי . די! נמאס לי לנדוד ממקום למקום . נכון שבהייטק מקובל שמחליפים עבודות בתדירות גבוהה – אבל מדובר על פעם בשנתיים – לא פעמיים בשנה!!

לא נראה שיש לך הרבה ברירות יקירתי, אני חושבת לעצמי, אזרי עוז וקפצי למים. לכי על עסק עצמאי. זו ההזדמנות. מאוחר יותר כבר לא יהיו לך כוחות. עשי זאת עכשיו.

www.right-place.co.il

יום שלישי, 1 בדצמבר 2009

מובטלת - הפרוייקט הראשון


בוקר, קרני השמש החמימות מלטפות את פני, ציוץ ציפורים מקדם אותי בברכה. איזה יום נפלא. יום שישי, לא צריך לקום לעבודה ... ואז, בבת אחת זה נופל : אין לי עבודה!!!
מועקה איומה חונקת את גרוני. אירועי אתמול שבים אלי. כעס, חרדה וחוסר אונים משתלטים עלי באחת. המחשבה הראשונה שעולה - להתכרבל עמוק בשמיכה ולא לקום. מה הטעם?
שלב התיכנון
לא בא בחשבון! עונה קול תקיף ולא מתפשר. 'האישיות החזקה' שלי - אישיות רבת עוצמה שמתעוררת כל פעם מחדש בעיתות משבר וייאוש קיצוני, ומלווה ומדריכה אותי בנאמנות עד היציאה מהבוץ, ואז - הולכת לה לישון בשקט עד המשבר הבא.
את קמה עכשיו, מתלבשת, אוכלת משהו והדבר הראשון שתעשי הוא לטפל בגינה. שום דבר אחר לא חשוב.
הגינה, נכון! אני נזכרת, כבר שנה אני מתכננת לעצב את הפינה הקדמית בחצר עם טוף ואבנים במקום הדשא שכבר מזמן שבק חיים. השבח לאל! יש לי פרויקט!!

אני קופצת מהמטה במרץ שלא שיערתי שיש לי, לוקחת דף נייר וצבעים ומתחילה לשרטט בקדחתנות את תוואי הגינה העתידית. כעבור שעה אני מוציאה תחת ידי סקיצה מלבבת. לא רע בכלל!
אוקיי, עכשיו צריך להשיג את חמרי הגלם : יריעות פלסטיק, טוף, אבני נחל, אבני סלע, בקיצור- ללכת למשתלה הקרובה ולקנות.

- "מה את מקשקשת?!" רוטן בעלי בראותו את רשימת המלאי המפוארת "רק אתמול פוטרת וכבר את הולכת לזרוק כסף על גינה, כשלא בטוח שיהיה לנו מה לאכול מחר? לא מעניין אותי מזה בכלל."
- "לא צריך..." אני עונה בעלבון וחשה במועקה הגוברת והולכת. "אעשה זאת ללא עזרה. בעצמי, ובלעדיך..."

זה הזמן להפעיל את 'הצפרדע החירשת' – מצב מיוחד של חירשות סלקטיבית שאני מפתחת כאשר הנאמר עלול לפגוע בי או להזיק לתכניותיי. כאן אני עושה מה שנראה לי נכון בהתעלמות מלאה מדברי הסביבה הקרובה באשר הם.
לעבודה ולמלאכה!
אני נכנסת לרכב ולעבודה. תחילה יש לעשות סיור מלאי בישוב. לזכותי ייאמר שאני אלופה אולימפית במציאת זבל שנתן לשדרוג לצרכי גינון. אני יודעת בדיוק אילו סוגי אבנים נתן למצוא ואיפה.
קודם כל אני נכנסת לאזורים בם נמצאים אבני שפה זרוקות למדרכות מסוגים וצבעים שונים (וכאלה לא חסר אצלנו). אחר כך, לאזורי הבניה בם יש חצץ לבן. וכמובן אין לשכוח את ערמת אבני הסלע הזרוקה סמוך לביתי, שרידים למשתלה קטנה שהייתה שם פעם.

השמש קופחת בעוז, אני נוטפת זיעה, אבל דבר לא מפריע לי. אני עובדת כנשוכת נחש. מעמיסה על הרכב המסכן שלנו ערמות על גבי ערימות, אותן אני מביאה לחצר הבית אחת אחרי השנייה בקצב מטורף: רק לא לחשוב ... לא לכאוב ... לא להרגיש דבר ...
- "מה זה!!! החלטת לפתוח פה מחצבה? מה כל הלכלוך הזה?!" מתחלחל בעלי למראה החומה המתגבהת מול עיניו.
- "אל תתערב!" אני עונה "לא רצית לעזור לי אז אל תפריע!" וממשיכה בשלי במלוא המרץ.

לפנות ערב נערמת בחצר גבעת אבנים שלא הייתה מביישת את מזבלת חירייה במלוא הדרה, אבל אני מאושרת.
אוצר בלום בבית הספר
- "את יודעת אמא" אומרת בתי "נדמה לי שליד בית הספר שלנו בנו גינה לתיכון החדש וראיתי שהשאירו כל מיני דברים. אולי תמצאי משהו מעניין בדרך?"
עוד לא סיימה את המשפט ואני כבר ברכב בדרך לבית הספר. הכל חשוך ומפחיד מסביב, אין נפש חיה. מה בשם אלוהים יש לי לחפש כאן? אני מתקרבת עם הרכב לאט לאט, ופתאום - לא יאומן! ערימת חלוקי נחל שבורים זרוקה בצד הדרך.
לא יכולה להאמין למזלי הטוב. מציאה כזו? תודה אלוהים!!!
ומתחילים להעמיס. בשלב זה אני כבר משוכנעת שאיבדתי את שפיותי לחלוטין. מה יש לאישה במיטב שנותיה לעשות בלילה חוץ מלהעמיס אבנים באזור נטוש כזה ?
ממש לא אכפת לי ... זה חזק ממני. כמו סוג של התמכרות. אני חייבת לעשות את זה ויהי מה ... לא מזיז לי מה יגידו. שיחשבו שהשתגעתי.

שירת הניצחון
מה שבטוח - העבודה המאומצת הזו מוציאה ממני את הכעס ואת האגרסיות העודפות, משכיחה ממני את הדאגות והחרדות. כבר לא אכפת לי עכשיו מה יקרה ומה יהיה מחר.
אני חוזרת הביתה כולי מטונפת וכל שריריי תפוסים, אבל רוחי מרוממת. עשיתי זאת. בניגוד לכל הסיכויים! הצלחתי בעמידה ביעד. השגתי את רוב האבנים שרציתי ועוד בחינם. אני צריכה להשיג רק טוף שזה כלום. מחר אקנה את היריעות והטוף ואתחיל לעבוד על הגינה. כבר לא יהיה צורך לבזבז מים על השקייה.

והלילה אישן טוב!!!