יום שלישי, 5 בינואר 2010

שווק מסוג אחר


זהו! אחרי חיבוטים והתלבטויות קשות הגעתי למסקנה שאין מנוס! הולכים לקנות בשוק! שתבינו, אין הדבר כה מובן מאליו : הפעם האחרונה שכף רגלי דרכה שם הייתה בתקופת היותי סטודנטית תפרנית בירושלים לפני שנות דור. עד היום, כשעוד עבדתי, היו רוב הקניות נעשות בסופר השכונתי, וגם אז - בעלי היה האחראי והמבצע הבלתי מעורער של האופרציה.
אך מה לעשות ובתקופה זו של חזרה בגדול לימי התפרנות העליזים (למרות שכבר איני סטודנטית), הגענו בעלי ואני פה אחד למסקנה שחייבים ודי...

אחרי הכנה נפשית רצינית של שבוע ולילה של שינה טרופה רצוף חלומות זוועה על אבטיח עקשן הרודף אחריי, אני אוזרת אומץ ונוסעת בפיק ברכיים לכוון השוק. איך נפלו גיבורים... אני חושבת לעצמי , ממרומי המשרד הממוזג בקומה הגבוהה במגדלים, האוטו והפינוקים, אני מגיעה לבסוף חזרה לתחתית, לדוחק, לסחיבת הסלים ...

סקר שווקים
עוד לא מספיקה להגיד 'ג'ק רובינסון' וכבר מוצאת את עצמי מכתתת רגליים בין ערמות זבל ולכלוך, מדרכות צרות, צפיפות איומה, ריחות של זיעה מעורבים בריחות דגים, פירות רקובים ועוד. אלוהים! אם רק יכולת לקחת ממני את חוש הריח... מה לא הייתי נותנת...
השמש הקיצית הזהובה והפסטורלית לא ממש עוזרת לי הפעם. פניה חורשות הרוע קופחים ללא רחם על ראשי. כולי נוטפת מים. סוף-סוף אני מצליחה להבין מה מרגישה חביתה בשלבים מתקדמים במחבת.
סביבי ערב רב של אנשים מכל הסוגים: קשיש סוחב בקושי עגלה ממורטטת ונשען על מקלו, אישה כבדת משקל בעלת מטפחת מוליכה עגלת תינוק, בחור צעיר רזה כדחליל בעל פנים שקועות וגב כפוף ולידו צעירה בשמלה חושפנית וכפכפים. בליל שפות נשמע באוזניי : עברית,צרפתית, רוסית, אמהרית ועוד כמה שלא הצלחתי בדיוק לזהות. פני כולם קשים, לא מחייכים. הסבל ניבט בעיניים. אנשים קשי יום שכל מה שברצונם הוא לחיות.

מה אני עושה כאן בשם אלוהים?? אני חושבת, האם גם אני עכשיו חלק מהאומללות הזו? לא רוצה בשום אופן להשתייך לכאן!! רק אתמול עבדתי, הרווחתי יפה, חייתי טוב, והיום, זה מה שמחכה לי?
אין מה לעשות! עונה קול תקיף במוחי, עשי מה שצריך וזהו. אם אין מספיק כסף – לכי לשוק! גם האנשים הללו לא בחרו ללכת לכאן בגלל הכיף.
שווק אגרסיבי
בהרגשה קשה של חוסר אונים אני הולכת לדוכן הראשון רועדת כולי. "כמה עולה קילו תפוחי אדמה?" אני שואלת בגמגום.
- "ארבע שקל גיברת" הייתה התשובה.
- "טוב, שקול לי קילו".
נו באמת, זה היה כל כך נורא? כבר עשיתי דברים מסובכים יותר...

אני משלמת ומסתערת מאוששת על היעד הבא – דוכן האפרסקים. הפעם כבעלת ניסיון אני חוזרת על הריטואל : "כמה עולה קילו?" כאן נוחתת עלי המהלומה : "עשר שקל".
- "מהה?? למה כל כך יקר??"
- "סוף העונה גיברת, גם אין מים בכינרת".
אני מנסה לדחות את רוע הגזירה ולבחור שלושה אפרסקים בלבד, ואז מוטלת עלי מכת המחץ : "לא לגעת גיברת! לא בוחרים!!" אני מתכווצת למימדים של נמלה. עלבון כזה ... לי, שקבלתי כבוד והערכה בעבודה, מתייחסים כמו ליתוש... לא יכולה להזיז אבר מהבושה.

אחרי התאוששות כואבת של יותר מעשר דקות אני מחליטה להמר הפעם על ירקות מאיימים פחות : מלפפונים, עגבניות, בצל. אפילו הצליל נשמע אוהד יותר.

בחזרה לפעם
"בואי אלי מאמי" אני שומעת קול נעים מהדוכן, ואז לתימהוני מתחיל המוכר לשיר. משהו לא יאומן קורה : בבת אחת חזרתי שנים אחורה לשוק מחנה יהודה בירושלים - שם לכל אחד מהרוכלים היה שיר וקריאה משלו וכולן התערבבו למנגינה מדהימה וצבעונית בעלת ריח נפלא של פעם ...

צמרמורת אוחזת בי. אני מביטה במוכר כמהופנטת ורואה פנים מחייכות ונעימות מולי. "כן גיברת מה לשקול לך?" שואל. "אתה יודע מה? אני עונה "שקול לי קילו עגבניות ומלפפונים ובגלל שיש לך כזה קול יפה – גם קישואים". שנינו מחייכים וגם האנשים מסביב. פתאום הכל נראה אחרת : אני שוכחת את הכאב והקשיים וחום השמש מגיע אלי סוף-סוף פנימה.

באותו רגע אני מבינה -
עוד יש תקווה. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.

http://www.right-place.co.il/

Image : from crosslens on flickr




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה