עברו כבר שבועיים. קדימה! צריך לחשוב על עבודה חדשה. חבל על הזמן. עד לפני שנה, הייתי מתחילה את תהליך החיפוש בתחושת אתגר, תוך הסתערות מחודשת על היעד למציאת עבודה מעניינת יותר. עם כל הקושי והתסכול המתלווים, ראיתי בתהליך הזדמנות פז לקדם את עצמי הלאה.
והיום ... משהו בי מת. דהוי. זה לא זה. אני בוהה בחוסר חשק במחשב . לקראת מה בשם אלוהים אני הולכת? לאן בדיוק יוביל אותי החיפוש הזה?
אני מביטה במודעות הדרושים . רשימת הדרישות המופיעה בכל אחת - ספק אם מדען בכיר יעמוד בה. אני שולחת את דף קורות החיים שלי מוכנית למשרות הרלוונטיות, בחוסר חשק, בחוסר רצון להמשיך. מה הטעם?
כבר תקופה לא קצרה אני מרגישה תחושה של דריכה במקום. של מיצוי של המקצוע עד תום . כמה זמן עוד אמשיך לטחון את אותם דברים? מניסיוני העגום, הבנתי שלהתקדם כנראה כבר לא אוכל. הגיל לא לטובתי, ובטח שלא חוסר בתואר אקדמאי רלוונטי. לקידום מקצועי זוכים בד"כ צעירים, בוגרי אוניברסיטאות טריים היכולים להיות ילדים שלי.
גם לעבוד כשכירה אינו תענוג גדול בלשון המעטה. כמעט 20 שנה סבלתי מכל מיני 'בוסים' שכישוריהם נופלים ממני בכמה סדרי גודל. שוב ושוב ראיתי את אותן טעויות מטופשות שעשו (וכמובן לא טרחו לשאול לדעתי כי הם יודעים הכי טוב), וסבלתי על גבי את התוצאות בכל פעם מחדש. נמאס לי מכך שמצרים את צעדיי אחד לאחד מתוך פחדנות וצרות אופקים, או משיקולים פוליטיים לא ענייניים.
רק בשנים האחרונות הבנתי שלא לכל אחד מתאים לעבוד כשכיר, ומה ששמעתי השכם והערב מסביבתי הקרובה על חשיבות ה'עבודה המסודרת' לא בהכרח תופס לגביי.
מה לעשות הלאה?
רבות גלגלתי בראשי את המחשבה לעבוד כעצמאית, תחילה בקטן, ולתת לעצמי הזדמנות לפרוץ בהמשך הדרך. אבל במה? ואיך? כיצד אוכל לאבד את מקור פרנסתי, והרי אני מפרנסת עיקרית? ואיך תוכל משפחתי לחיות ממשכורתו הקטנה של בעלי עד שיעמוד העסק על הרגליים? מצאתי עצמי דוחה ודוחה את הרעיון במשך שנים מתוך פחד עצום להתחיל.
אם אני רוצה להמשיך ולעבוד כשכירה, האפשרות היחידה היא להמשיך ולעבוד במה שאני יודעת לעשות הכי טוב, שכן ניסיוני הרב (11 שנה בתחום) ומומחיותי המקצועית מדברים בעד עצמם. אבל מה זה אומר בשבילי? להמשיך ולעשות שוב ושוב את אותו הדבר? זה משעמם מתסכל ופשוט ... נמאס לי.
בכלל, אני היום בת 48 . גיל שבהייטק במיוחד (ובכלל בשוק העבודה) נחשב מופלג. אנשים בגילי נחשבים זקנים שאבד עליהם הכלח. לך תסביר לילדים זבי החוטם העובדים שם, שמה שאני ממרום גילי שכחתי - הם לעולם לא יתחילו ללמוד. את היוזמה והקצב שיש לי – גם לשלושה מהם ביחד לא יהיה. אבל מה לעשות, אדם בגילי, אם לא פרש קודם, נחשב 'פאסה' ובכלל צריך להיות אסיר תודה על כך שהוא בכלל עובד. שלא לדבר על למצוא עבודה חדשה אם פטרו אותך.
אני חושבת בצער על בני גילי הספורים שעוד נשארו בתחום. כולם ללא יוצא מן הכלל עדיין באותה נישה מקצועית, סוחבים את אותם הדברים כבר עשר שנים ויותר, ומנסים לשרוד עד הפנסיה. מרכינים ראש. אין שאיפה להתקדם, להתחדש, עייפות החומר... צר לי עליהם.
עצמאית – לכי על זה!
האם לכך אני שואפת? האם לשם כך החלטתי לעשות הסבה מקצועית? הרי באותה מדה יכולתי להישאר תקועה גם בכימיה עד הפנסיה. מקומי לא כאן. אני אדם דינאמי, צעירה במיטב שנותיי, אוהבת ללמוד, להתחדש, להיות עם היד על הדופק ולהתקדם. מה אקבל אם אמשיך לעבוד בתחום? מבחינתי זה יותר גרוע ממוות ...
גם אם אכן אמצא עבודה, הרי בתנאי המיתון של היום, אני אהיה הראשונה ללכת. כבר פעמיים עברתי זאת תוך שנה וחצי . די! נמאס לי לנדוד ממקום למקום . נכון שבהייטק מקובל שמחליפים עבודות בתדירות גבוהה – אבל מדובר על פעם בשנתיים – לא פעמיים בשנה!!
לא נראה שיש לך הרבה ברירות יקירתי, אני חושבת לעצמי, אזרי עוז וקפצי למים. לכי על עסק עצמאי. זו ההזדמנות. מאוחר יותר כבר לא יהיו לך כוחות. עשי זאת עכשיו.
www.right-place.co.il
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה