שווק באינטרנט - הפלא השמיני

דפי נחיתה, מודעות גוגל, פרסום ויראלי , קידום אורגני , SEO , RSS.  עולם שלם!!  איפה ישנתי עד עכשיו?

אני מגלה מונחים שלא ידעתי על קיומם מעולם. לא שיערתי שהפרסום באינטרנט הפך למדע בעל חוקים משלו תיאוריות וכללים. מדהים!!

אנחנו יושבים בשיעור. קבוצה קטנה. כ-7 אנשים (התחלנו 12). האווירה  מאד ביתית ונעימה. מנחה הקורס הנו אדם שבא מהשטח. בעל ידע אדיר בכל הקשור לאינטרנט. בשבילו האינטרנט הוא בית ודרך חיים.

מסתבר שאין הוא שומר כלום במחשב האישי שלו (מה גם שפעמיים נגנב לו המחשב הנייד). הכל באינטרנט : החל ממסמכי גוגל (Google Docs), אתרים המיועדים לגיבוי 'מועדפים' כמו  Delicious (מעולם לא ידעתי שזה קיים), חברות המאפשרות שליחת דואר לרשימות תפוצה גדולות , רשתות חברתיות למציאת עבודה כמו Linkedin  -
וכלה בשפע של אתרים לכתיבת בלוגים אישיים, פלטפורמות חינם ליצירת אתרים, תוכנות ליצירת תמונות או סרטים כמו Picassa  אתרי תמונות בחינם כמו Flickr , אתרים המייצרים פלאיירים אינטרנטיים כמעט בחינם, ועוד כהנה וכהנה ...

המנחה מדבר מהר מאד. כה גדוש בידע עד כי רוצה להספיק כמה שיותר. אבל הגודש מרתיע. אפילו אני, עם רקע במחשבים, מתקשה להדביק את הקצב.

האנשים לידי אינם יודעים מה לעשות עם עצמם. רובם בעלי עסקים מהסוג הישן (קוסמטיקאית, מסעדן , אשת שווק לכלים סניטאריים). אין להם מושג על מה מדובר. חלקם אפילו לא יודעים אנגלית ברמה גבוהה.  בכל פגישה, מגיע אדם אחד פחות ...

אני מוקסמת. מרגישה שנפתחת לי דלת לעולם מדהים. סוף סוף אני מצליחה להבין איך מתכתבים בפורומים, איפה ישנם פורומים מעניינים על כל נושא שבעולם. מבינה מה זה בדיוק פייסבוק ומה אפשר לעשות אתו. מה זה טוויטר ולמה מיועד.

ויותר מזה - איך לכתוב בלוג! אחרי הדגמה קצרה שקבלנו – הבנתי שזה מאד קל ופשוט. הרבה יותר ממה שחששתי. זוהי המשימה הראשונה שאקח מהקורס הזה -

להתחיל לכתוב את הבלוג האישי שלי!

www.right-place.co.il

חלוקת פלאיירים – הופעת הבכורה

זהו. 1000 פלאיירים ראשונים היישר מהתנור. עכשיו צריך להתחיל לחלק אותם. הכנתי מראש תכנית עבודה מפורטת היכן ומתי אבצע את האופרציה.
אני שמה את פעמיי לאזור היי טק ידוע המשופע בחניונים גדולים. קדימה לעבודה.
לא נעים מת מזמן
אני נתקפת פיק ברכיים. תארו לכם, אישה במיטב שנותיה מסתובבת בין רכבים להצמיד פלאיירים לשמשות... הרי זה הזוי. איך אני אמורה לעשות את זה מבלי לעשות מעצמי צחוק?

 בושה ממלאת אותי. אני? מחלקת פלאיירים? ומה אם יראו אותי אנשים? במיוחד אלה שמכירים אותי? ומה אם יגרשו אותי? או יכתבו לי דו"ח ... האם זה חוקי בכלל? כולי שטופת זיעה ולא רק מהשמש הקופחת שמעליי.

בידיים רועדות אני מתקרבת לרכב הראשון. מביטה מסביב. מישהו מסתכל? בינתיים לא. קדימה. אני שועטת, מרימה את המגב ודוחפת את הפלאייר מתחתיו כנשוכת נחש. וראה זה פלא – השמיים לא נופלים, והשמש ממשיכה לזרוח.

אני מתקדמת לרכב שלידו. הפעם ביותר בטחון. ו-צ'יק , עוד פלאייר מתחת לשמשה. כך אני מתקדמת והולכת לעוד רכב ועוד אחד, וכבר מגיעה לסוף השורה.

יופי, קדימה. נמשיך הלאה. כאן אני מתייעלת לשתי שורות במקביל. אני מתקדמת לא רע. עוצרת לרגע ללגימת מים וממשיכה במלוא המרץ.
מרוץ המכשולים מתחיל
אוי, הנה מישהו מתקרב. שרק לא יראה אותי. אני בורחת לשורת המכוניות הבאה שלא יתפוס אותי בקלקלתי, וממשיכה לחלק עד שיצא. יופי. כבר הלך. חוזרת חזרה לשורת האם וממשיכה.

אבוי לי! מישהו נמצא ברכב שבו שמתי פלאייר. לא נעים. איך אסביר את זה? מבלי לחשוב, אני מורידה את הפלאייר מהשמשה, אומרת "שלום" יפה, נותנת לאיש את הפלאייר ביד והולכת הלאה כאילו כלום. מבעד לכתפי אני רואה אותו מועך את הפלאייר וזורק אותו על המדרכה.

לאא!! אני נדרכת. גוש חונק את גרוני. איך הוא יכול לעשות לי את זה!! לזרוק פלאייר שכל כך הרבה עמלתי עליו? עלבון ממלא אותי. אני חשה שהקרקע רועדת לי מתחת לרגליים. מה קרה לך? אני שואלת את עצמי. אז מה אם הוא זרק את הפלאייר? עוד 99% יעשו את אותו הדבר!! תתרגלי. אם מכל 100 איש מישהו יפנה, זה ייחשב טוב, ובדיוק למטרה זו את עושה את זה. תתגברי!

ממשיכה הלאה. שורה אחרי שורה. החבילה מצטמצמת כבר לחצי. תפוקה יפה. אני מתקרבת לאזור שקבוצת אנשים מפטפטים עומדת בו. אין דרך לסגת. תמשיכי הלאה! אני פוקדת על עצמי, שיסתכלו אם זה מעניין אותם. את עושה את שלך. אני ממשיכה ומתעלמת מהכול. לא אכפת לי מה הם חושבים לעזאזל. ממילא לא אראה אותם יותר.
השור הזועם
לפתע מתקרב אלי אדם מבוגר לבן שער אדום פנים וכועס מאד. הבנתי שזה השומר של החניון. "גברת!" הוא צועק בכעס "אסור לשים פה פלאיירים! זה מלכלך את הרצפה. אין מי שינקה והעירייה גובה דו"ח על זה!"

את אשר יגורתי בא לי... מסלקים אותי. איך הוא מדבר אלי בכלל? אני מרגישה מושפלת עד עפר. מרוב הלם אין בפי מלים לענות לו ואני נסוגה אחורה שטופת זיעה ועייפה.

אין דבר. אני מנחמת את עצמי. ממילא כבר עברו כמעט שעתיים ושמתי יותר ממחצית החבילה. בפעם הבאה אחלק בחניון אחר באופן שלא אבלוט לעין מול השומרים. בכל מקרה - אם יסלקו אותי דרך הדלת, אגיע דרך החלון. דבר לא יעצור אותי.

כולי מלוכלכת מאבק המכוניות, מזיעה ותשושה. אבל רוחי מרוממת. עוד צעד בוצע בכוון היעד.
עתה הזמן לנוח בכיף !

www.right-place.co.il

 Image : By Tristan Horn from Flickr

בבית הדפוס – תחילתה של ידידות מופלאה

די. הגיע הזמן לחשוף את העובדה שאני קיימת.  בלי זה, הרי לא יגיעו אלי אף פעם לקוחות. רק המחשבה על חשיפה מעוררת בי צמרמורת. אני? אפזר פרטים על עצמי לכל דכפין? הרי תמיד הייתי אדם החרד לפרטיותו. ועכשיו מה? אלך לחשוף את מספר הטלפון שלי לכל העולם ואשתו? מאד קשה לי עם זה. מפחיד.
אני מחליטה להתחיל בקטן : להדפיס כמות קטנה של פלאיירים ולהצמיד אותם לשמשות רכבים במקומות מרכזיים (כמו אזורי תעשייה ותחנות רכבת). אבל תחילה יש למצוא בית דפוס מתאים שיעשה לי את העבודה.
אל בית הדפוס
אחרי סקר שווקים קצר דרך האינטרנט אני מוצאת כתובת של בית דפוס זול יחסית. אני מתקשרת וקובעת שעה להגיע עוד באותו יום. אני מרגישה כבר את הפרפרים בבטן ...

אחרי נסיעה של חצי שעה ו 20 דקות הליכה ברחבי אזור התעשייה אני מגיעה לאזור בו אמור בית הדפוס להימצא. הולכת קדימה ואחורה, מביטה לכל הצדדים ... ולא דובים ולא יער! אני רואה סביבי מוסכים קטנים, הרבה גרוטאות של מכוניות. הלכלוך והעזובה שולטים. כבר סוף המתחם. האם זה המקום? אולי בכלל טעיתי?

אני מחפשת שלט, חץ, משהו ו - כלום ... אין לי מושג לאן הגעתי.  בייאוש אני מתקשרת לטלפון של בית הדפוס ושואלת איך להגיע.
 - "מישהו מאיתנו יצא אלייך ויקח אותך. רק תגידי איפה את נמצאת".

אני מציינת את המיקום המשוער ומחכה. עוברות 5 דקות. החום קופח עלי בכל עוזו. נו מתי כבר יגיעו? אני נצלית כאן.
עוברות 10 דקות, וקצת לפני שאני מחליטה סופית לקחת את הרגליים וללכת, אני רואה דמות קטנה מתקרבת.


- "את מלכה נכון?"
- "כן, תודה לאל".
- "בואי. זה לא רחוק מכאן."
אל תסתכל בקנקן - אלא במה שיש בו
אנחנו הולכות לתוך סמטה בלתי נראית ליד אחד המוסכים ונכנסות לתוך חורבה בלתי מוגדרת. המדרגות לא נראות מרוב טינופת. שברי בקבוקים. שאריות צבע. הקירות סדוקים. אין אפילו דלת בכניסה. רק בתוך המבנה יש שלט מקרי המציין את שם המקום. אם זה היה תלוי בי, בחיים לא הייתי מוצאת את החור הזה.


בתוך המבנה, המצב אפילו יותר גרוע. אפר סיגריות בכל מקום, ניירות זרוקים על הרצפה, שאריות קפה בספלים שראו זמנים יפים יותר. אפילו כיסא אחד לרפואה אין. מסביב רעש והמולה של מכונות הדפוס העובדות במרץ.
לא יאומן! אני חושבת. במאה ה-21 עדיין עובדים בחורבות כאלה?? חשבתי שהעולם התקדם קצת.

- "אנחנו משפצים כאן". אומרת לי האישה, כמו מנחשת את מחשבותיי.
'שיפוץ' היא מלה עדינה. הריסה מוחלטת ובניה מחדש מתאימים יותר. אני חושבת לעצמי.
חדוות היצירה
אני מברכת לשלום את העובד השני הנמצא בחדר. אדם נחמד. שני כסאות נשלפים מאי שם, ושתינו מתחילות בעבודה. האווירה, להפתעתי, מאד נעימה ולבבית. אנחנו יושבות ומחליפות רעיונות. לעיתים משוחחות על כל מיני נושאים כלליים. מדי פעם נקטעת העבודה בחילופי אינפורמציה הדדיים בקולי קולות בין האישה לגבר (לגבור על הרעש) . בשלב זה אני כבר מנחשת שיש ביניהם איזו קרבת משפחה ...

מסתבר שהאישה היא בעלת חוש עיצוב לא רע לצבעים וצורות. אחרי שעתיים, שלוש כוסות קפה וערמת סיגריות לא קטנה (כאן יש את כל הזמן שבעולם, לא ממהרים לשום מקום) יוצא תחת ידנו פלאייר נחמד ומשובב נפש עבור ייעוץ לחיפוש עבודה. אני אוהבת אותו.

- "טוב". אני אומרת "נתחיל עם 1000 עותקים ונראה מה הלאה".
- "אין בעיות. תוכלי לקבל אותם כבר מחר באותה שעה".

אני לוקחת דוגמה של הפלאייר המודפס, נפרדת מהם לשלום ופונה לכוון הרכב. תחושה של המראה אופפת אותי. הנה, עשיתי עוד צעד בכוון המטרה.

כיף לי לחזור עכשיו הביתה, להראות את הפלאייר לכולם!
www.right-place.co.il

Image : from Sergey Galaiko on Flickr

ייעוץ בחיפוש עבודה - איך מתחילים

אני פוקחת את עיניי עם קרני השמש הראשונות. למרות שישנתי בקושי ארבע שעות לא ברור לי מאין האושר שממלא אותי, ואז אני נזכרת : יש לי כוון (אולי ייעוד)!! אני נושמת עמוק ומרגישה שפתאום הכל פתוח וקליל. אני קופצת מהמטה לקרוע את היום.

אבל בשם אלוהים, אף פעם לא הייתי עצמאית. איך מתחילים בכלל? מה צריך לעשות קודם? איפה יש מידע על ייעוץ לחיפוש עבודה? מה צריך לדעת בשביל זה? האם הרבה עוסקים בכך? לצערי אין בסביבתי הקרובה אנשים שעבדו כעצמאיים. כולם שכירים, בעבודות מסודרות "עד הפנסיה". לא מהם אוכל לקבל עזרה והשראה.

ייעוץ בחיפוש עבודה - יש חיה כזו?

אני ניגשת למושיע הגדול - האינטרנט. מקישה בגוגל "חיפוש עבודה" וממתינה -
לא יאומן! עולם שלם נגלה לעיניי : מאמרים, פורומים, כתבות והמון המון המון יועצים ומאמנים מכל הסוגים הבאים להראות למובטלים המסכנים את האור בקצה המנהרה.

אני בהלם. לא שיערתי שיש כל כך הרבה העוסקים בייעוץ בתחום. מה שבטוח – לא אני המצאתי את הגלגל. מצד שני, במקום שקיימת תחרות כנראה יש גם צורך. ומתחרות אף פעם לא פחדתי. להיפך. יש לי ניסיון עשיר בעבודה בתחום תחרותי מאד, בו גברתי פעמים רבות על חבר'ה צעירים ממני בהרבה. אני בטוחה ברעיונותיי היצירתיים, ביכולותיי , בנחישות ובחוש האלתור שלי.

הגיע הזמן לראות מה מציעים מתחרי לעתיד. בין הכתובות שאני עוברת אני מוצאת אתרים מרשימים – הן חיצונית והן מבחינת התוכן. אחרים מאד לא מקצועיים, מלאים בשגיאות כתיב ונראה שנעשו כלאחר יד – ממש לא מתחשק לקרוא ולפנות לאנשים כאלה.

קורסים קורסים תרדוף ...

דבר בולט הנגלה לעיניי הוא המיתוג בהכשרה המקצועית : כמעט כל אחד הוא פסיכולוג בהתהוות, עובד סוציאלי בכיר, ראש מחלקה כזו או אחרת, בעל 50 שנה ניסיון ... ומה לא. נזכרתי בפסיכולוגית מטעם שירות התעסוקה אתה נפגשתי לאחרונה. לכאורה בעלת כל הנתונים המקצועיים הרלוונטיים : תואר שני בפסיכולוגיה, ותק וניסיון של שנים עם מחפשי עבודה. בפועל – לא קבלתי ממנה עזרה ולו קמצוץ. ובאמת, מה היא כבר יכולה לחדש לי? מה היא יודעת על שוק העבודה בהייטק? בביוטק? ברפואה משלימה? בייעוץ ואימון אישי? עד כמה היא מכירה את הצרכים של המשרות השונות? את האנשים עצמם? איזה מידע היא יכולה לתת לי על מקצועות אחרים, ההכשרה אליהם וכמה הם מבוקשים בשוק?

רשימת הקורסים שאני נתקלת בהם – לא תבייש שום אוניברסיטה יוקרתית : ייעוץ ארגוני, משאבי אנוש, שווק , סדנאות כאלה או אחרות... אף פעם לא הבנתי מה נותנים כל הקורסים הללו. הרי מה שחשוב הוא הניסיון המעשי. גם שחייה אי אפשר ללמוד בהתכתבות. אהיה כנה עם עצמי ועם אחרים : יכולותיי וניסיוני המעשי בתחום – הם כרטיס הביקור שלי.

אימון או אמון?
הזמן טס. כבר עברו שלוש שעות, ואני שקועה עמוק בקריאה באתרים השונים. בחיי, זה ממכר...
שמתי לב שהרוב עוסקים בכתיבת קורות חיים והכנה לריאיון עבודה. חלקם גם מציעים פגישות אימון. אני לא פסיכולוגית ולא מאמנת. בכלל - כדי לכתוב קורות חיים או לענות כראוי על שאלות בעייתיות בריאיון צריך אימון? לפעמים מספיק מידע ספציפי וזהו. מה שבטוח, הייעוץ שלי יהיה ממוקד וקצר ומכוון לצורך של הלקוח. שתיים שלוש פגישות לכל היותר. אם מישהו ירצה יותר פגישות – יקבל בכיף. אבל אין צורך להאריך את הזמן סתם.

די, הגיע הזמן להפסקה. ברור שהולכת להיות לי כאן עבודה בגדול : גם לבדוק מה התחומים העיקריים שיש בהם צורך, גם ללמוד מהמאמרים הקיימים דברים חשובים, להתעדכן במקצועות החדשים שנכנסו היום, מהי ההכשרה הדרושה להם, היכן לומדים מה , כמה עולה כל דבר ועוד הרבה יותר.

באלוהים, אני מרגישה שאני מסוגלת לאכול חצי מקרר עכשיו!

http://www.right-place.co.il/

Image : from fayewesthausen on flickr

אבל לאן הולכים ?

זהו. נפלה ההחלטה. הולכים לעצמאות. יופי!  אבל מה בדיוק הכיוון? פה קבור הכלב ...
מאז ועד היום לא ידעתי לענות על השאלה "מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה?". אין לי מושג מה היעוד האמיתי שלי בחיים. ניסיתי מספר לא קטן של כוונים והבנתי חד משמעית שרובם אינו מתאים לי. אבל מה בשם אלוהים כן מתאים ...
אני מעבירה לנגד עיני (כפי שעשיתי לא פעם בעבר) את מגוון היכולות ותחומי העניין שלי :

מרוב כישורים לא רואים את היער

- שמיעה מוסיקלית יוצאת דופן - נחמד. אבל מה בדיוק אעשה אתה? אני לא מתכוננת להקים להקה. ואת הביטלס כבר המציאו גם ללא עזרתי.
- יצירתיות בעבודת יד - נו באמת, אפשר להתפרנס מזה? גם מוצלחים ממני לא הביאו מזה אוכל.
- אהבת קריאה – אפתח ספריה חדשה? חנות ספרים ... לא ממש קוסם לי.
- כשרון כתיבה – יופי, אכתוב את זיכרונותיי בפנסיה. לא מתאים לעכשיו!
- יכולת לוגית ומתמטית – בסרט הזה כבר היינו.
- זיכרון פנומנאלי לאירועים ופרצופים – אלך לפתוח מחלקה עצמאית לזיהוי פלילי? סוכנות בלשות?
- חוש טכני מעולה – ומה? אלך עם שריריי ה'משורגים' לעסוק בשיפוצים, נגרות או אינסטלציה?
- עניין גובר והולך במכונאות רכב – אפתח עכשיו מוסך?!!
- עניין בפסיכולוגיה חברתית – לאן בדיוק זה יוליך אותי?
- כשרון משחק – יותר מדי חשיפה. גזילת אנרגיות מטורפות. הבנתי את זה כבר לפני 20 שנה.
- חוש אלתור וגמישות מחשבה – טובים כאשר יש כוון נתון , ולי אין.
בקיצור, כלום אחד גדול. זו הבעיה, מרוב 'יכולות' אני לא רואה מה אני יכולה באמת לעשות. שום רמז.

אין חכם כבעל נסיון
מנסה דרך דברים שצברתי בהם ניסיון במהלך החיים :- הוראה או הדרכה בהייטק – יש לי פחד קהל נוראי, וזה לא מעניין אותי כעיסוק.
- כתיבה טכנית או עריכת תוכן בהייטק – זה היה יכול להיות נחמד אלמלא העובדה המצערת שאם אינך דובר אנגלית כשפת-אם, אינך נחשב במחוזות אלה. גם כאן לא אמצא ישועה.

אולי דברים שתמיד רציתי לעשות ולא מצאתי זמן?
הדבר היחיד שעולה הוא הרצון לעזור לנזקקים. תמיד הבטתי בקנאה בכל אותם מתנדבים המעניקים מעצמם לאלה הצריכים עזרה. אף פעם לא היה לי זמן לפעילות מעין זו ולא ראש פנוי. אני בטוחה שזו הרגשה מרוממת לעזור לאנשים ולהרגיש שאתה עושה משהו לנשמה. אם יש לך מספיק כסף למחייתך כמובן. אבל, כשצריך לשרוד, משתנים סדרי העדיפויות ...

קצה של חוט
אולי מכוון של צורך : מה אנשים צריכים היום? בתקופת מיתון כזו, הרבה מובטלים, אנשים מחפשים עבודה, זקוקים לעידוד...
ואז, זה קופץ : יש! ייעוץ בחיפוש עבודה! איך לא חשבתי על זה קודם? הרי הפכתי לאוטוריטה בחיפושי עבודה. עשיתי זאת לא מעט במהלך הקריירה שלי עד שהפכתי ממש מומחית. עזרתי להרבה חברים שעבדו אתי למצוא עבודה בתחום בדיקות התוכנה בהיי טק. הכנתי מועמדים לקבלה לעבודה כל כך הרבה פעמים. וכמה פעמים נועצו בי חברים ומכרים כשהיו בצומת דרכים בקריירה האישית שלהם? איך לא חשבתי בכוון?
ובכלל, יש כאן הרבה עזרה לאנשים. סגירת מעגל עבורי. אולי זה סוג של ייעוד בשבילי?

אור ממלא את עיניי. מזמן לא הרגשתי כל כך טוב.

סוף-סוף נפתח לי קצה של שביל ...


http://www.right-place.co.il/

Image : Einstein Reborn on Flickr

עצמאית - להיות או לא להיות

שעת לילה מאוחרת, כמעט בוקר. כולם ישנים כבר מזמן. זוהי השעה האהובה עלי מאז ומתמיד. אני יושבת ובוהה בחלון בחשכת הלילה, מקשיבה לקולותיו.
בשעה זו ראשי נקי, חופשי מהסחות הדעת של היום. לא נתן לתאר לכמה מבחנים למדתי, כמה עבודות עשיתי, כמה מהחלטות חיי החשובות ביותר נפלו בשעה הזו. רוגע נופל עלי, טרדות היום אינן מגיעות לכאן.
זוהי ההזדמנות לגלגל בחופשיות את המחשבות הטורדות את מוחי כבר תקופה ארוכה. זה הזמן לנהל שיחה נוקבת עם מכר ותיק שלא נפגשתי אתו מזמן – עם עצמי.

- את חושבת שלהיות עצמאית הכי מתאים לך?
- כן.

- את יודעת שזה לא מצב בטוח ...
- ולהיות שכירה בגיל קרוב ל-50 יותר בטוח?

- תצטרכי לעבוד קשה מאד!
- ומה עשיתי עד עכשיו? לא עבדתי קשה? הפעם לפחות זה למען עצמי.

- את יודעת שתצטרכי לשלם מחיר ...
אני שותקת. זה נכון. אשלם מחיר כבד של לחץ גדול, חוסר ודאות, בדידות, חרדות, נדודי שינה, מצבי רוח ... קשה לי לענות על זה...
- זה מפחיד... אבל איזו אלטרנטיבה יש לי? מתחדשת השיחה אחרי מספר דקות.

- את יודעת שאם תעזבי את ההייטק אין דרך חזרה.
- ואם לא אעזוב? מי מבטיח לי שאוכל להמשיך? ובאיזה מחיר?

- מה עם עבודה כשכירה במקצועות אחרים?
- במה בדיוק? ללא ניסיון, מי יקבל אותי בגיל כזה למקצוע אחר? ושוב לעבוד תחת בוס שקטן עליי בעשרה מספרים? זה גרוע ממוות.

- את יודעת שתצטרכי לרדת ברמת החיים שלך בצורה משמעותית. אולי אפילו לחיי עוני.
- נכון. אבל אני לא מפונקת. בשביל מטרה מתאימה – אני מוכנה לגור גם בצריף. לא מתים מזה.

- את אולי כן, אבל חשבת על בעלך ובתך? מה בדיוק יעשו הם?
- עד עכשיו נקרעתי בגלל שחשבתי רק עליהם. עכשיו הגיע הזמן שיחשבו עלי. אני לא מוכנה להרוג את עצמי בטרם עת כדי לממן בית יפה עם גינה ורכב. ואם אמות, ממילא לא יהיה להם דבר מכל זה.

- לא יהיה לבתך כסף לבגדים שהיא צריכה, חוגים שהיא רוצה, בילויים ...
- היא תלך לעבוד בבייבי-סיטינג, טיול עם כלבים והדרכה בקייטנות ותשיג בעצמה את הכסף לבגדים. אמי נותנת לה גם דמי כיס. זו הכנה מצוינת לחיים. אהבה ועזרה היא תמשיך לקבל מאיתנו מלא החופן. קורת גג ואוכל יהיו לה. היא לא תיזרק לרחוב.

- את חושבת שאת מסוגלת ללכת לחברות ומוסדות ולשווק את עצמך? לעמוד ולדבר מול קהל? לנהל משא ומתן על מחיר? ליצור קשרים?
פה קבור הכלב! כאן נחשפים המחסומים העצומים שהיו לי מאז ומעולם : חוסר ביטחון עצמי בנסיבות חברתיות, קושי בשווק עצמי (לעומת שווק אחרים בהצטיינות...), קושי במשא ומתן ועוד כהנה וכהנה. עם ה'שדים' הללו אצטרך להתמודד בכל הכוח. לא עשיתי זאת אף פעם. זוהי כנראה גם הסיבה שלא פרצתי קדימה עד היום ...
- דבר אחד אני יודעת בוודאות : כאשר החלטתי להתמודד עם פחד כלשהו, עשיתי זאת עד הסוף. מעולם לא נתתי לעצמי להירתע מהתמודדות.

- מה יהיה אם לא תצליחי?
- מה שבטוח, לא אחזור לעבודה שכירה בהיקף שהיה קודם. גם אם לא אצליח בדבר אחד, אנסה דבר אחר. בסופו של דבר אני מאמינה שאמצא את מקומי. במקרה הכי גרוע אתן שיעורים פרטיים ואסייע בכתיבת עבודות לסטודנטים דבר שבו אני מצטיינת.

- וממה תחיי בינתיים? הרי לוקח זמן עד שתראי כסף אם בכלל?
- לא אכפת לי לעבוד בשכר מינימום בסקרים, חלוקת עיתונים ועבודות זמניות מסוג זה. העיקר לא לשבת כל היום תחת אחריותו של בוס זה או אחר. אם לא יספיק הכסף, נצטרך לעבור לדירה קטנה יותר ונשכיר את הבית. אנחנו נחיה עם מה שיש.

- את יודעת שיש לך עוד 16 שנה עד שתגיעי לפנסיה. כך תתנהלי עד אז?
- מי חושב כל כך רחוק?! אני לא יודעת מה יהיה מחר... כשנגיע לגשר נעבור אותו...

- אם כך, נצא לדרך חדשה. יהיה מה שיהיה!!

אני חשה סחוטה. השיחה לא הייתה קלה לי. במהלכה עלו הרבה מטענים רגשיים שגזלו ממני אנרגיה רבה. נראה לי שהדרך היחידה כרגע מובילה למיטה. לא יכולה לחשוב יותר על כלום.

מחר נמשיך מכאן הלאה ... לילה טוב.

www.right-place.co.il

Image : by LaurenBurns on Flickr

נא להכיר - פלנטה חדשה "ביטוח לאומי"

אני יורדת מהאוטובוס. מולי עומד בניין שעברתי לידו מאות פעמים בעבר אך מעולם לא נכנסתי לתוכו. הביטוח הלאומי. מי שרוצה לקבל דמי אבטלה חייב לעבור דרך כאן...
תור ארוך של אנשים משתרך ליד הכניסה. שומרים חמושים עומדים ובודקים בקפדנות את תיקי הנכנסים. אני בהלם – יותר גרוע מבסיס צבאי.

סוף-סוף אני זוכה להיכנס פנימה. אני מביטה סביב ולא מאמינה. לא נתן לראות דבר מרוב אנשים הצובאים על דלפקי הקבלה. בפינה אחרת יושבים עשרות ומחכים לתורם. רעש והמולה מסביב. כל כך הרבה נזקקים למוסד הזה. עצוב .

קבלת פנים חגיגית
אני מחכה בסבלנות בתור לפקידת המודיעין בקבלה. מביטה סביבי. לידי עומד אדם בגיל העמידה בעל חזות מוזנחת שראה ימים טובים יותר ומנסה כל הזמן להידחף ולהגיע לפקידה תוך סינון קללות עסיסיות לכל עבר. האנשים מביטים בו מזועזעים, וכל אחד המנסה להרגיעו זוכה במטח מחודש.
אני, שברגיל הייתי ששה להעמיד אדם כזה במקום – מביטה באומלל בחמלה, שלא שיערתי שיש בי. "בוא, תכנס לפני." אני אומרת לו בעדינות "עוד מעט הפקידה תתפנה ותקבל אותך". הוא נעמד לפני וראה זה פלא – הקללות פסקו לרגע ושקט השתרר.

אני מגיעה לפקידה והיא מפנה אותי לאגף המתאים. אני לוקחת מספר וההמתנה האינסופית מתחילה (בערך 50 איש לפניי כרגע בהערכה גסה...)

הקומדיה האנושית

אני מרותקת. מגוון האנשים כאן הוא עצום. מכל הקשת החברתית : נשים צעירות דתיות וחילוניות כאחד עם ילדים קטנים, יהודים וערבים, נכים, פגועי נפש, קשישים שחלקם לא מתפקדים, עבריינים, נרקומנים, ועוד רבים אחרים. בליל של שפות. ברוך בואכם לפלנטת עלובי החיים! כולם מתבקשים לרדת.

כואב הלב. איפה הייתי עד עכשיו כשהייתי עסוקה בבועת ההייטק? אלו החיים האמיתיים : האנשים הללו, המצוקות שלהם, הכאב. אלה האנשים המעניינים באמת. אנשים סובלים לעיתים שלא באשמתם, שהגיעו לפת לחם, ומתמודדים מול שרירות לב של רשויות אטומות. אנשים שהחברה המוגבלת והמנוכרת שלנו הקיאה מקרבה כבר מזמן.

צריך להשקיע כסף כדי לעזור לאנשים הללו – במקום לשפוך אותו על פרסומות מטופשות בטלוויזיה שבא רק לברוח מהן, או לרפד את לשכותיהם של חברי הכנסת ושועי המדינה.
כאן המקום היחיד המציע להם קצת עזרה. כל אחד אחר טומן את הראש בחול ומסרב לקחת אחריות. העזרה הכספית העלובה שהם מקבלים כאן זהו הדבר היחיד שיש להם.

מלאכי הרחמים
אני מביטה בפקידות הקבלה : איך יש להן כוח לשבת ככה כל היום מול קהל בלתי פוסק של אנשים נזעמים, מיואשים, בודדים, המנסים לקבל קצת יחס ותשומת לב ולעיתים בדרכים לא כל כך עדינות? מאין יש להן סבלנות לאינסוף פניות, תלונות, צעקות, קללות, איומים ולעיתים בכי? "כל הכבוד להן". אני אומרת לעצמי. "אני לא יודעת אם הייתי מחזיקה מעמד בסיטואציה כזו".
לא לכל הפקידות יש סבלנות באותה מדה. לעיתים תזכו במענה לאקוני וחסר יחס, רק כדי לסיים עניין וללכת הלאה. העקר לגמור את היום. פעמים רבות נתקלים גם כאן בחוסר הבנה ואטימות או חוסר רצון לעזור ולו במינימום.

מצד שני ישנן המיוחדות, שלבן רחב ועיניהן קורנות אור. הן רואות בעבודה זו מעין שליחות. הן מקשיבות בסבלנות, מנסות למצוא דרך להסביר, לייעץ, לעזור. מתייחסות בכבוד אנושי לכל אדם באשר הוא. מלאכים אמיתיים. אני חשה צביטה בלב- משהו הדומה לקנאה. קטונתי ביחס אליהן.

איך מעבירים את הזמן?
עוברת שעה. כל הזמן מגיעים עוד ועוד אנשים והסוף אינו נראה באופק.

פתאום נכנס פנימה אדם צעיר בעל כרס ענקית . "משהו לא תקין כאן" אני אומרת לעצמי בחלחלה. "הוא כנראה סובל ממשהו. הוא ממש מעוות".
בחור עם מכשיר שמיעה עומד מבולבל בכניסה. אינו מבין מה עליו לעשות. אנשים נרתעים ממנו והוא נראה חסר אונים לחלוטין. אני קמה ופונה אליו, מסבירה לו לאיזה חדר עליו לפנות.

אנשים עומדים ומתנועעים מצד לצד בחוסר סבלנות, חלק בוהים בתקרה בייאוש. חלקם משוחחים עם אחרים כדי להעביר את הזמן. אחרים ממלמלים לעצמם מלמול חסר פשר. אני מחפשת דמויות מעוררות עניין. מנסה לנחש איזה סיפור עומד מאחריהם, מה הביא אותם להנה. אפשר לכתוב ספר על הדמויות שאני רואה כאן.

צעקה רמה קוטעת פתאום את הרהוריי. באחד האשנבים עומד קשיש ומאיים על הפקידה בצעקות אימים ונפנופי ידיים. הפקידה המסכנה שהתייאשה כבר מלהסביר לו בפעם המי יודע כמה שאינה יכולה לעשות דבר, מזמינה בהיסטריה את קצין הביטחון. קצין הביטחון, כולו זקוף וקשוח – פורץ בצעקות על הקשיש ומאיים לסלקו החוצה. אין רגע דל!

בחזרה - לחופש!
ממשיכים לחכות. כבר עברו כמעט שעתיים. אני לא מרגישה כמעט את הרגליים. כל הגוף מאובן. כבר נמאס לי. רוצה כבר ללכת. אני מרגישה חנוקה, רוצה אוויר צח, שמש, קצת צחוק. מספיק אומללות ליום אחד.

תודה לאל. הגיע תורי. מדובר בעניין פעוט וקצר, למלא טופס וללכת. בשביל זה חיכיתי קרוב לשעתיים...

אני יוצאת החוצה ונושמת לרווחה. נפלא. אני מחוץ למקום הזה.

מעולם לא היה החופש מתוק כל כך.

www.right-place.co.il

הייטק - לתת עוד צ'אנס?

צלצול הטלפון מעיר אותי בשעת בוקר מוקדמת. רדומה ואפופה אני מרימה את השפופרת.
- "בוקר טוב, מדברת רותי [שם בדוי] מחברת [חברת השמה ידועה]. רציתי לדעת אם את מחפשת עדיין עבודה".

קולה מעורר בי נשכחות, צליל מעולם שפוי יותר בו הייתה לי עבודה, או לפחות ידעתי במה אני עוסקת, להבדיל מחוסר הוודאות והבלבול בהם אני נתונה היום. בבת אחת אני קופצת מהמיטה.

איזה יופי - עדיין לא שכחו אותי!
- "אשמח לשמוע מה שיש לך להציע" אני עונה, מתאמצת ככל יכולתי להסתיר את העובדה שזה עתה קמתי. איזה יופי! עדיין מתעניינים בי. למרות שאני לא באמת מחפשת עבודה, אני מרגישה מוחמאת.
- "מדובר בחברת תקשורת גדולה במרכז. הם מחפשים איש אוטומציה שיבנה בשבילם את מערך הבדיקות האוטומטיות מאפס. זו משרה הדורשת הרבה ידע, עצמאות וראש גדול".

וואו! התעורר בי רגש ישן של התלהבות. לא יכול להיות טוב יותר. ליצור משהו מהתחלה ולהיות אחראית עליו, מעולה! ובכלל, זוהי הזדמנות לחזור למעגל העבודה, לזקוף ראש, להתפרנס בכבוד ...
אבל - שוב לעבוד ימים שלמים בלחץ? לא לראות אור יום? לא לחיות? הרי לא סתם התלבטתי והחלטתי לעזוב את התחום. ועכשיו - לסגת ולהתקפל? לתת לפחד מהלא נודע להשתלט עלי?

- "אוקיי" אני שומעת את עצמי עונה, "נשמע מעניין".
- "בואי ונקבע ריאיון ואספר לך על המשרה יותר פרטים".
- "מצויין".
קבענו מועד לריאיון.

אם כבר החלטתי לעזוב - אז למה להמשיך?
בשביל מה עשיתי את זה? אני תוהה, אם כבר חשבתי לעזוב את תחום ההייטק אז למה לא ללכת עד הסוף?
אבל - אולי רק נראה במה מדובר? למה לסגור אפשרויות מראש? נשמע מה יש לחברה הזו להציע.
ההתלבטות שוב קורעת אותי לגזרים : מצד אחד, ברור חד משמעית שאין לי עתיד בהייטק. מצד שני צריך פרנסה, ומה האלטרנטיבה? מה יהיה אם לא אמצא עבודה בשום מקום? בצעד כזה אני הולכת לשרוף את כל הגשרים מאחוריי. לא תהייה יותר דרך חזרה. אין גם רשת בטחון. והאמת- אני פוחדת ...

חברת תקשורת גדולה... נורה אדומה נדלקת במוחי. אני נזכרת בכל הפעמים שעבדתי בחברות תקשורת : בצוות הבדיקות נתקלתי בבורות משוועת בקרב הבודקים וראשי הצוותים שאמנם היו חזקים מאד מבחינה טכנית, אך לא הבינו דבר וחצי דבר בהבדל בין בדיקות ידניות לאוטומטיות. היה להם מובן מאליו שעלי לבצע בו זמנית גם את הבדיקות הידניות שלהם.

האמנם בדיקות אוטומטיות ?
מבלי לגלוש לפרטים טכניים : ההבדל בין בדיקות תוכנה אוטומטיות וידניות אקוויוולנטי להבדל בין רופא ואחות בבית חולים בהתאמה. מדובר בשני מקצועות נפרדים שיש ביניהם שוני מהותי ונדרשים לכל אחד מהם כישורים והכשרה אחרים לחלוטין. אי אפשר לצפות מרופא שיעשה את תפקיד האחות וההיפך. ובטח לא לעשות את שני התפקידים יחד.

למה ללכת רחוק? החברה האחרונה בה עבדתי היא דוגמא מצוינת לבורות וחוסר הבנה מסוג זה : בריאיון העבודה הוסבר לי בפירוש שמחפשים איש אוטומציה שיבנה את מערך הבדיקות האוטומטיות מאפס ויהיה אחראי על התחום. "רק בעיתות לחץ, כאשר יהיה צורך, יהיה עליו גם לעזור לצוות הבודקים הידניים" נאמר לי.
אני בתמימותי, חדורת רצון טוב, לא חשדתי בדבר. רק כאשר התחלתי לעבוד בפועל, וראיתי עד כמה לחצו עלי באגרסיביות כבר מההתחלה לבצע בדיקות ידניות, הבנתי שלא היה שם מושג קלוש מהן בדיקות תוכנה בכלל ואוטומציה בפרט.

מגיע יום הריאיון. אני כבר מוכנה : עברתי מספר ימים קודם על הרשימות שהכנתי אודות ניסיוני הרלוונטי, על רשימת התשובות לשאלות שאני עתידה להישאל והשאלות שעלי לשאול. הבגדים המתאימים שאלבש עומדים נקיים ומגוהצים מאתמול בערב . אני שותה את הקפה בשקט, ויוצאת בנינוחות, מחשבת את טווח הזמן המתאים להגיע למקום קצת יותר מוקדם.

תקשורת או תשקורת?
במשרד מחכה לי בחורה צעירה וחמודה, אני נכנסת והריאיון מתחיל : היא מספרת לי על החברה (חברה גדולה וידועה), התפקיד, הדרישות וכד', ואני שואלת את השאלות המעניינות אותי. התחושה נעימה מאד והשיחה קולחת. ללא לחץ.
ואז מגיעה כצפוי, השאלה על ציפיות השכר. אני מציינת את הטווח המקובל למשרה שלי, ושואלת בתגובה מה השכר שהחברה מוכנה לתת.

כאן מחכה לי הפתעה לא צפויה בעליל : היא נוקבת בשכר הנמוך כמעט פי שניים (!) ממה שמקובל עבור דרישות התפקיד.
אני בהלם מוחלט : עד כמה עוד אפשר לרדת? האם אין קץ לניצול? גם עבדות וגם שכר רעב? כבר עדיף לעבוד בשכר מינימום אבל לחיות יותר טוב! כלפי חוץ לא רואים עלי דבר. אני עוטה פני פוקר וממשיכה הלאה, כאילו כלום.

הריאיון מגיע לסיומו. בשלב זה אני יודעת בבירור שאין סיכוי שאלך למשרה הזו. נשארה רק נקודה קטנה לברר רק כדי לספק את סקרנותי – הרי כבר אין לי מה להפסיד.
- "אגב, מהו היקף הבדיקות האוטומטיות במשרה?" אני שואלת בתמימות מעושה "שיהיה ברור - רק משרה של 100% אוטומציה באה בחשבון מבחינתי, אחרת חבל על הזמן של כולנו".

- "אה כן, נכון, הם באמת הזכירו את זה." היא עונה בקול קטן "הם ציינו שהמשרה היא 90% אוטומציה ו-10% בדיקות ידניות..."

ברוך שפטרנו!

יצא המרצע מן השק! פירושו של דבר שמצפים ממני בפועל ל- 90% בדיקות ידניות ושאר הזמן (אם יישאר בכלל וסביר להניח שלא) אעשה בדיקות אוטומטיות. בדיוק כמו החברה אותה עזבתי לאחרונה אחרי חצי שנה בלבד ועל אותו רקע.
דבר טוב אחד יצא מהריאיון הזה. מצוין אפילו. הבנתי חד משמעית עד כמה נבונה הייתה ההחלטה לעזוב את תחום ההייטק .

אבן נגולה מעל לבי : אין מה להתלבט יותר.

אני חופשית ללכת במצפון שקט לדרך חדשה - תהיה זו אשר תהיה.

http://www.right-place.co.il/

Image : from Nejron on Flickr

הבלדה על שרות התעסוקה

המסקנה הופנמה זה מכבר : הפעם אני מובטלת באמת ... וזה הולך להיות ארוך.
אבל בינתיים צריך לחיות ממשהו. יש חובות לשלם: משכנתא לבית, הלוואה לאוטו, עסקאות בכרטיס אשראי ... הוצאות לילדה. לא חסר. ומהיכן יגיעו??

זהו, הפעם צריך למחול על הכבוד ולקחת דמי אבטלה. אין ברירה. אני שכל השנים עבדתי קשה ולא בקשתי דבר מאיש, צריכה עכשיו להיות נזקקת סעד של המדינה וליהנות מחסדיה הטובים.
ולשם כך, כל הדרכים עוברות דרך שירות התעסוקה ...

הדרך ארוכה היא ורבה

בלב כבד אני שמה פעמיי לדרך שלא עברתי בה מעולם. אני מביטה בנוף המלבב שמסביבי : מדרכות שבורות, כביש משובש, ריבועי מגורים אפורים ומטונפים, חצרות מוזנחות עמוסות ערמות אשפה, חנויות קטנות וחשוכות, קשישים יושבים על ספסלים ישנים ובוהים בלא מעש במכוניות העוברות. העליבות בהתגלמותה ... הכנה ניאותה למה שמחכה לי הלאה.

בהמשך הדרך אני נתקלת במרכז מסחרי גדול ומפואר לצד סוכנויות פיראטיות למכירת רכב. אנשים ממהרים, מבוגרים קשי יום, קשישים ההולכים בקושי, אמהות עם תינוקות בעגלות, הרבה נשים. לבי נכמר בקרבי על האומללים הללו.
ברוכה הבאה למועדון. עכשיו את הולכת להצטרף אליהם, אני חושבת לעצמי בדכדוך.
בחיים לא! אין ביני ובינם שום דבר משותף! מוחה קול אחר בתוכי.

והנה, נגלה אלי בכל הדרו בנין שירות התעסוקה. נדהמתי! בתוך כל הסחי והעזובה מיתמר בניין היי-טקי מטופח, גבוה, חלונות זכוכית ירוקים. מקום מהסוג שעד לא מזמן הייתי רגילה לעבוד בו. אולי בכל זאת יש שינוי? חשבתי בתקווה, סוף כל סוף זוהי המאה ה- 21 ...

הימים היפים של האבטלה

נזכרתי בפעם האחרונה בה ביקשתי דמי אבטלה: זה היה לפני כ- 20 שנה בערך. הייתי בחורה צעירה באמצע שנות העשרים לחייה. זו הייתה תקופה שזכורה לי כחגיגה אחת גדולה. מי חשב על העתיד? היינו קבוצה של חבר'ה צעירים, שכל עתידם לפניהם, שרצו קצת מנוחה מהעומס ובאו כל שבוע ל -'פגישת מחזור' בצוותא.
שירות התעסוקה היה אז בניין מוזנח ומט לנפול, שבו ישבה פקידה אחת שטיפלה בכל האנשים שחיכו בתור ארוך. היו מספר קלסרים מהם יכולת לחפש מקצוע מתאים וזהו. הרבה לפני עידן המחשב והאינטרנט.

סיטואציה אחת לעולם לא אשכח: יום אחד בא לפקידה אדם מבוגר (בשנות ה-50 שלו בערך) והתחנן בפניה שתמצא לו עבודה, כי יש לו שני ילדים קטנים לפרנס. הוא כמעט בכה ...
ואנחנו, הצעירים, הבטנו בו וצחקנו על כל הסיטואציה צחוק גדול. איזה מטומטמים וחסרי לב היינו אז. לא יאומן.

צחוק הגורל ... מספר חדשים אחרי כן, לגמרי במקרה כאשר קבעתי טיפול קוסמטי אצל מישהי בביתה – נתקלתי באדם זה. מסתבר שהיה בעלה של הקוסמטיקאית. אשתו הייתה צעירה ממנו בהרבה והיו להם שני ילדים קטנים מאד בגיל הגן. הוא מן הסתם עדיין לא עבד. ישב בפינה שפוף ומעורר רחמים. לא ידעתי היכן לקבור את עצמי מבושה...

בפתח מקדש האומללות

הנה אני נכנסת בפתחו של ההיכל : צעקות מוכרות מקדמות את פני. דלתות נטרקות. ברוך הבא למועדון עלובי החיים!!
המעליות עמוסות לעייפה. חדר המדרגות שוקק חיים. ריח חריף של סיגריות, זרם בלתי פוסק של אנשים עולים ויורדים. הרבה מאד אמהות לתינוקות, נשים דתיות, נערים לפני צבא, מבוגרים בני 50 פלוס מינוס, מעט מאד צעירים.
אני רוצה לברוח. מה לעזאזל אני עושה כאן? איזו בושה ... אני מקווה שלא אתקל במישהו שאני מכירה.

”אני כאן בפעם הראשונה" אני פונה חסרת ישע לשומר בכניסה. "למי אני צריכה לפנות?" השומר, אדם מבוגר, מביט במסמכיי: "לפקידה השלישית מימין" אומר באדיבות. הוא כבר מורגל באנשים כמוני. מזל שיש עוד כאלה שלא איבדו צלם אנוש ...

אני ממתינה לתורי ומביטה סביב. יש לציין שהמקום נראה די מסודר, יחסית לעבר הרחוק. מודעות שירות תלויות על הקירות, הדלפקים מסודרים, דפי קורסים תלויים על הקיר, קלסרי מקצועות מונחים בצד. כל המידע נמצא גם באינטרנט ומאד נגיש. מסתבר שהקדמה הגיעה אפילו לכאן.
אבל האנשים - אותם אנשים. אותה אוירה של מסכנות כמו פעם. אנשים שחוחים, סגורים בעצמם, חלקם לא יודעים עברית היטב, חלקם כבר איבדו תקווה ממציאת עבודה. להם גם הקדמה כנראה כבר לא תעזור.

אצל המלאך התורן
הגיע תורי, אני נכנסת לפקידה ומברכת אותה בחביבות.
- "שלום". היא עונה ביובש. לא משתפת פעולה.
- ”פוטרתי ורציתי לדעת מה עלי לעשות עכשיו" אני אומרת.
- "צריך להביא מכתב פיטורין וללכת לביטוח לאומי למלא טופס תביעת דמי אבטלה" היא מדקלמת בפעם המי יודע כמה.

את שאר הפרטים אני לא ממש זוכרת. היא הכינה לי כרטיס מובטל וציידה אותי במסמכי המידע הרלוונטי. לא טרחה לנסות למצוא לי איזושהי משרה בתחום שלי. לא גילתה השתתפות ואמפתיה אנושית מינימאלית. לא הראתה מוכנות להקשיב. כלום. כל מה שזכור לי הוא הקראה אוטומאטית של האינפורמציה שאני זקוקה לה וזהו. המסר שהועבר אלי היה ברור: אמרתי לך מה שאת צריכה לשמוע, עכשיו לכי ואל תפריעי לי לעבוד!

המסקנה - חבל על הזמן...
איפה האנושיות ריבונו של עולם? חשבתי , הרי עוסקים כאן באנשים שמצבם הנפשי והכלכלי קשה מאד. אנשים שהגיעו למצב זה שלא באשמתם. לא מגיע להם קורטוב של הבנה והתייחסות? מדוע אין שירות התעסוקה מציב פקידים שעברו הכשרה מתאימה לעבודה כזו? זה אמנם משרד ציבורי שאינו עתיר תקציב, אבל גם כאן יש מקום למינימום מקצועיות.

ליבי על המצפים למעט עזרה ועידוד : חבריי היקרים, את אלה לא תמצאו כאן! חפשו אותם במקומות אחרים טובים יותר, ויש כאלה.
איני זקוקה לשירותיו הברוכים של שירות התעסוקה בחיפוש עבודה , חשבתי לעצמי, אעשה זאת בעצמי הרבה יותר טוב ואם אוכל לעזור לאנשים אחרים על הדרך, יפה שעה אחת קודם.

www.right-place.co.il

עת לנטוע ועת לקצץ

עבר חודש. האבטלה כבר עובדה מוגמרת. צריך להסתגל למצב. קודם כל חייבים לקצץ בהוצאות. ולא שחיינו בפזרנות מוחלטת חסרת רסן עד היום : לא יצאנו לטיולים בחו"ל, גם לא כאן בארץ. לא ערכנו מסיבות רבות משתתפים. ברוב סופי השבוע בחרנו לנוח בבית. חיינו בצניעות בהתאם למה שיש. תמיד ידענו מהן ההוצאות המדויקות על כל דבר, עקבנו בקפדנות אחרי תדפיסי הבנק וכרטיסי האשראי וסיימנו כל חודש ללא מינוס תודה לאל.

אבל, זה רחוק מלהיות מספיק. עכשיו הולכות ההכנסות שלנו להצטמצם ליותר מחצי, ומי יודע לכמה זמן ...

עת הקציר החלה
חייבים, כאן ועכשיו, לקצץ בבשר החי ולא משנה עד כמה יכאב. זה המחיר שיש לשלם כדי לשרוד. אם עד עכשיו קנינו בגדים בלי להיות מודעים למחיר הגבוה בתחילת העונה, הוצאנו כסף על פיצה פה וקפה שם, גיהצנו את הכרטיס על קניית אביזרים לבית ולגינה – נגמר! עוברים למצב חירום. אין עסקאות חדשות באשראי (פרט לאוכל והוצאות שוטפות הכרחיות). עסקאות שבוצעו – נחכה שתסתיימנה וזהו. כרטיסי אשראי נוספים – לבטל! סתם מסבכים את העניינים. אין בהם צורך וחבל על דמי הכרטיס המיותרים.

קניות בסופר, רק מה שצריך : הקץ לעוגות יקרות וממתקים, סלטים פיקנטיים, פסטרמות ונקניקים. משקאות ממותקים - כמה שפחות. פירות וירקות – קונים בשוק.

שלא לדבר על ה 'תותחים הכבדים' : עוזרת פעם בשבוע, גנן, רכב שני שיש לתחזק. כל סממני הנוחות שקשה מאד בלעדיהם ונראו עד עתה כמובנים מאליהם – חייבים ללכת.

על הנייר זה נראה כמו רשימת מכולת יבשה חסרת רגש- אבל בפועל ... זה קשה. מאד קשה. כל צעד כזה של קיצוץ עולה בבריאות : לך תסביר לילדה בתחילת גיל ההתבגרות שאי אפשר לקנות בגדים כפי שהייתה רגילה עד עכשיו, שאין כסף לפיצה כשמטיילים בקניון, ובכלל חסל סדר נסיעות חופשי לכל מקום עם האוטו. ואולי גם נצטרך לעבור לבית קטן יותר. איך בכלל אפשר להסביר את המצב בצורה המתקבלת על הדעת? מה אפשר לאמר לבעלי אוהב הניקיון והסדר המסתובב אבל וחפוי ראש מאז הבין שאין ברירה ונצטרך לחיות בלי עוזרת וגנן.

תם עידן הגנן והעוזרת
אני מביטה בצער ברכב הישן הירוק בן 9 השנים ששירת אותנו בנאמנות כל הזמן הזה ועבר איתנו חוויות שמחה וצער. "שלום אוטו", אני אומרת, "היית כמעט בן משפחה אצלנו, אהבנו אותך אבל עכשיו הזמן להיפרד."
מבטי עובר לבית המטופח שבנינו באהבה במשך 8 שנים- בית שחלמנו עליו כל חיינו, מוקף בגינה היפה שדאגנו כל כך לטפל בה וגוש גדול מעיק בגרוני : האם נצטרך לאבד את כל זה? הבית היחיד בחיי שחשתי שהוא באמת שלי. כאן מצאה המשפחה שלי עוגן אמיתי. ושוב נצטרך לשוב ולנדוד...

תחושות של כשלון והחמצה ממלאות אותי :
- "הכל באשמתך. בגלל שאת לא עובדת הגענו למצב הזה" אני אומרת לעצמי "אכזבת את הבת שלך שסמכה עלייך שתדאגי לה"
אבל האמת - מה יכולתי לעשות? פוטרתי בגלל חברה נצלנית שרימתה אותי מהתחלה ללא ידיעתי. האם עלי לכפוף ראש ולאמר 'אמן' לכל הנבלות האלה העושות את הכסף הגדול על גבם של עבדים כמוני ומנצלות בצורה צינית את המיתון? למה עליי להרגיש אשמה בכלל?

אולי דווקא זה הזמן המתאים ביותר לשינוי שתמיד רציתי? להיות מאושרת ושלמה יותר גם עם פחות? ליהנות מזיוו של היום ומהסביבה ולחיות. פשוט לחיות. האם זה יותר מדי לבקש?
"חשבי על הצד הטוב שבדבר", אני אומרת לעצמי , "לפחות בשני מקצועות את עומדת לבנות קריירה חדשה : גנן ועוזרת בית. כאן לעולם לא תהיי מובטלת..."

קדימה! קודם נסיים עם העוזרת ואחר כך עם הגנן. האוטו יימכר מיד אחר כך.

ידי נשלחת בהחלטיות לעבר הטלפון ...

www.right-place.co.il

איפה הילד(ה) ?

צלצול טלפון חד קוטע את שלוות הבוקר. הבת שלי! אני חושבת בבהלה מצפה לגרוע מכל, מה הפעם?
"אמא , קחי אותי הביתה! נמאס לי כבר להיות בבית ספר הזה!" נשמע קול בכי.
לבי מחסיר פעימה. "מה קרה?" אני שואלת בחרדה. אחרי רצף לא ברור של דברים, אני מצליחה בקושי להבין ש – "נמאס לי מהילדים המטומטמים האלה" נו, טוב, אני נושמת לרווחה, מזל שרק זה ...

שתבינו – הריטואל הזה חוזר בתדירות של אחת ליומיים בשינויי גרסה מזעריים. בקיצור – ברוכה הבאה לגיל ההתבגרות ...

במה אני יכולה לעזור לה בשם אלוהים? למצוא לה חברים חדשים? לשנות בשבילה את העולם? המכסימום שאוכל לעשות הוא להעביר אותה לבית ספר אחר. ומי מבטיח לי ששם יהיה לה טוב?

איפה הייתי עד עכשיו?
קשה לי להאמין שהתינוקת המתוקה שלי שרק אתמול הביטה בעצים הנעים ברוח ומלמלה אליהם בשפה בלתי מובנת, מתקרבת היום לגיל 14. איך הספיקה לגדול כל כך מהר? מתי?

כדור חונק את גרוני ... איפה הייתי אני עד עכשיו? לא זכורה לי תקופה אחת מאז שנולדה שלא הייתי עסוקה בעבודה. כל הזמן הזה עבר כשכמעט לא ראתה אותי בכלל. הייתי יוצאת בבוקר וחוזרת בלילה, קצת לפני שהלכה לישון ובזאת הסתכמה נוכחותי היומית. לא יצאתי איתה לטיולים בבית הספר, בקושי מצאתי זמן להשתתף בפעילויות הכתה ההכרחיות. כלום! איזו מין אמא לעזאזל אני??

ועכשיו – זה הזמן בו היא זקוקה לי יותר מכל. מילדה פעלתנית ומקובלת בכיתה בתקופת היסודי - הפכה לילדה מצוברחת תדיר, ומלאה טענות כרימון. תהליך שנמשך כבר מאז הכניסה לחטיבה, בכתה ז'. והמצב רק מחמיר. אני חייבת להיות לצידה בגיל המבלבל והקשה הזה.

אני נזכרת בעצב בתקופה בה הייתי אני בגילה. תקופה איומה שהייתי מעדיפה למחוק מזיכרוני. אני זוכרת את עצמי כילדה קודרת שלא מסוגלת לחייך, חסרת אנרגיה, שקועה בבעיותיה האישיות עד תום. היה עלי להתמודד עם הבעיות לבד. ללא חברים. איש לא היה שם בשבילי כדי לדבר איתו.

אם יש דבר אחד שהייתי רוצה – שבתי תעבור את התקופה הזו כילדה רגילה המסוגלת גם לצחוק וליהנות, וכשרע לה - תדע שיש כתובת אליה תוכל לפנות. אלי.

מהיום – עבודה מסוג אחר
די!! לא עוד עבודה אינסופית מבוקר עד לילה! אני רוצה גם לראות אור שמש. לקבל את פני בתי מבית הספר, לחמם לה אוכל, לשמוע איך עבר היום, להשתתף בחוויותיה, לעזור לה בשיעורים, להיות נוכחת בחייה כל עוד לא מאוחר מדי.
אם היא תגדל כאדם אהוב ושייך, שמקומו בעולם מובטח - עשיתי את שלי ...

ולא שאפסיק בהכרח לעבוד (לא זכיתי בפריווילגיה הזו עדיין), אבל הייתי רוצה לעבוד בצורה הנוחה לי, פחות שעות ויותר גמישות – וגם להספיק לחיות וליהנות ממה שיש לי היום. איני צעירונת כבר. עבדתי קשה מאד במשך השנים. הייתי רוצה בשלב זה להקדיש את חיי גם לעצמי .

http://www.right-place.co.il/

ועוד פעם ... לחפש עבודה

עברו כבר שבועיים. קדימה! צריך לחשוב על עבודה חדשה. חבל על הזמן. עד לפני שנה, הייתי מתחילה את תהליך החיפוש בתחושת אתגר, תוך הסתערות מחודשת על היעד למציאת עבודה מעניינת יותר. עם כל הקושי והתסכול המתלווים, ראיתי בתהליך הזדמנות פז לקדם את עצמי הלאה.
והיום ... משהו בי מת. דהוי. זה לא זה. אני בוהה בחוסר חשק במחשב . לקראת מה בשם אלוהים אני הולכת? לאן בדיוק יוביל אותי החיפוש הזה?
אני מביטה במודעות הדרושים . רשימת הדרישות המופיעה בכל אחת - ספק אם מדען בכיר יעמוד בה. אני שולחת את דף קורות החיים שלי מוכנית למשרות הרלוונטיות, בחוסר חשק, בחוסר רצון להמשיך. מה הטעם?

כבר תקופה לא קצרה אני מרגישה תחושה של דריכה במקום. של מיצוי של המקצוע עד תום . כמה זמן עוד אמשיך לטחון את אותם דברים? מניסיוני העגום, הבנתי שלהתקדם כנראה כבר לא אוכל. הגיל לא לטובתי, ובטח שלא חוסר בתואר אקדמאי רלוונטי. לקידום מקצועי זוכים בד"כ צעירים, בוגרי אוניברסיטאות טריים היכולים להיות ילדים שלי.

גם לעבוד כשכירה אינו תענוג גדול בלשון המעטה. כמעט 20 שנה סבלתי מכל מיני 'בוסים' שכישוריהם נופלים ממני בכמה סדרי גודל. שוב ושוב ראיתי את אותן טעויות מטופשות שעשו (וכמובן לא טרחו לשאול לדעתי כי הם יודעים הכי טוב), וסבלתי על גבי את התוצאות בכל פעם מחדש. נמאס לי מכך שמצרים את צעדיי אחד לאחד מתוך פחדנות וצרות אופקים, או משיקולים פוליטיים לא ענייניים.
רק בשנים האחרונות הבנתי שלא לכל אחד מתאים לעבוד כשכיר, ומה ששמעתי השכם והערב מסביבתי הקרובה על חשיבות ה'עבודה המסודרת' לא בהכרח תופס לגביי.

מה לעשות הלאה?
רבות גלגלתי בראשי את המחשבה לעבוד כעצמאית, תחילה בקטן, ולתת לעצמי הזדמנות לפרוץ בהמשך הדרך. אבל במה? ואיך? כיצד אוכל לאבד את מקור פרנסתי, והרי אני מפרנסת עיקרית? ואיך תוכל משפחתי לחיות ממשכורתו הקטנה של בעלי עד שיעמוד העסק על הרגליים? מצאתי עצמי דוחה ודוחה את הרעיון במשך שנים מתוך פחד עצום להתחיל.

אם אני רוצה להמשיך ולעבוד כשכירה, האפשרות היחידה היא להמשיך ולעבוד במה שאני יודעת לעשות הכי טוב, שכן ניסיוני הרב (11 שנה בתחום) ומומחיותי המקצועית מדברים בעד עצמם. אבל מה זה אומר בשבילי? להמשיך ולעשות שוב ושוב את אותו הדבר? זה משעמם מתסכל ופשוט ... נמאס לי.

בכלל, אני היום בת 48 . גיל שבהייטק במיוחד (ובכלל בשוק העבודה) נחשב מופלג. אנשים בגילי נחשבים זקנים שאבד עליהם הכלח. לך תסביר לילדים זבי החוטם העובדים שם, שמה שאני ממרום גילי שכחתי - הם לעולם לא יתחילו ללמוד. את היוזמה והקצב שיש לי – גם לשלושה מהם ביחד לא יהיה. אבל מה לעשות, אדם בגילי, אם לא פרש קודם, נחשב 'פאסה' ובכלל צריך להיות אסיר תודה על כך שהוא בכלל עובד. שלא לדבר על למצוא עבודה חדשה אם פטרו אותך.

אני חושבת בצער על בני גילי הספורים שעוד נשארו בתחום. כולם ללא יוצא מן הכלל עדיין באותה נישה מקצועית, סוחבים את אותם הדברים כבר עשר שנים ויותר, ומנסים לשרוד עד הפנסיה. מרכינים ראש. אין שאיפה להתקדם, להתחדש, עייפות החומר... צר לי עליהם.

עצמאית – לכי על זה!
האם לכך אני שואפת? האם לשם כך החלטתי לעשות הסבה מקצועית? הרי באותה מדה יכולתי להישאר תקועה גם בכימיה עד הפנסיה. מקומי לא כאן. אני אדם דינאמי, צעירה במיטב שנותיי, אוהבת ללמוד, להתחדש, להיות עם היד על הדופק ולהתקדם. מה אקבל אם אמשיך לעבוד בתחום? מבחינתי זה יותר גרוע ממוות ...
גם אם אכן אמצא עבודה, הרי בתנאי המיתון של היום, אני אהיה הראשונה ללכת. כבר פעמיים עברתי זאת תוך שנה וחצי . די! נמאס לי לנדוד ממקום למקום . נכון שבהייטק מקובל שמחליפים עבודות בתדירות גבוהה – אבל מדובר על פעם בשנתיים – לא פעמיים בשנה!!

לא נראה שיש לך הרבה ברירות יקירתי, אני חושבת לעצמי, אזרי עוז וקפצי למים. לכי על עסק עצמאי. זו ההזדמנות. מאוחר יותר כבר לא יהיו לך כוחות. עשי זאת עכשיו.

www.right-place.co.il

מובטלת - הפרוייקט הראשון

בוקר, קרני השמש החמימות מלטפות את פני, ציוץ ציפורים מקדם אותי בברכה. איזה יום נפלא. יום שישי, לא צריך לקום לעבודה ... ואז, בבת אחת זה נופל : אין לי עבודה!!!
מועקה איומה חונקת את גרוני. אירועי אתמול שבים אלי. כעס, חרדה וחוסר אונים משתלטים עלי באחת. המחשבה הראשונה שעולה - להתכרבל עמוק בשמיכה ולא לקום. מה הטעם?

שלב התיכנון
לא בא בחשבון! עונה קול תקיף ולא מתפשר. 'האישיות החזקה' שלי - אישיות רבת עוצמה שמתעוררת כל פעם מחדש בעיתות משבר וייאוש קיצוני, ומלווה ומדריכה אותי בנאמנות עד היציאה מהבוץ, ואז - הולכת לה לישון בשקט עד המשבר הבא.
את קמה עכשיו, מתלבשת, אוכלת משהו והדבר הראשון שתעשי הוא לטפל בגינה. שום דבר אחר לא חשוב.

הגינה, נכון! אני נזכרת, כבר שנה אני מתכננת לעצב את הפינה הקדמית בחצר עם טוף ואבנים במקום הדשא שכבר מזמן שבק חיים. השבח לאל! יש לי פרויקט!!

אני קופצת מהמטה במרץ שלא שיערתי שיש לי, לוקחת דף נייר וצבעים ומתחילה לשרטט בקדחתנות את תוואי הגינה העתידית. כעבור שעה אני מוציאה תחת ידי סקיצה מלבבת. לא רע בכלל!
אוקיי, עכשיו צריך להשיג את חמרי הגלם : יריעות פלסטיק, טוף, אבני נחל, אבני סלע, בקיצור- ללכת למשתלה הקרובה ולקנות.

- "מה את מקשקשת?!" רוטן בעלי בראותו את רשימת המלאי המפוארת "רק אתמול פוטרת וכבר את הולכת לזרוק כסף על גינה, כשלא בטוח שיהיה לנו מה לאכול מחר? לא מעניין אותי מזה בכלל."
- "לא צריך..." אני עונה בעלבון וחשה במועקה הגוברת והולכת. "אעשה זאת ללא עזרה. בעצמי, ובלעדיך..."

זה הזמן להפעיל את 'הצפרדע החירשת' – מצב מיוחד של חירשות סלקטיבית שאני מפתחת כאשר הנאמר עלול לפגוע בי או להזיק לתכניותיי. כאן אני עושה מה שנראה לי נכון בהתעלמות מלאה מדברי הסביבה הקרובה באשר הם.

לעבודה ולמלאכה!
אני נכנסת לרכב ולעבודה. תחילה יש לעשות סיור מלאי בישוב. לזכותי ייאמר שאני אלופה אולימפית במציאת זבל שנתן לשדרוג לצרכי גינון. אני יודעת בדיוק אילו סוגי אבנים נתן למצוא ואיפה.
קודם כל אני נכנסת לאזורים בם נמצאים אבני שפה זרוקות למדרכות מסוגים וצבעים שונים (וכאלה לא חסר אצלנו). אחר כך, לאזורי הבניה בם יש חצץ לבן. וכמובן אין לשכוח את ערמת אבני הסלע הזרוקה סמוך לביתי, שרידים למשתלה קטנה שהייתה שם פעם.

השמש קופחת בעוז, אני נוטפת זיעה, אבל דבר לא מפריע לי. אני עובדת כנשוכת נחש. מעמיסה על הרכב המסכן שלנו ערמות על גבי ערימות, אותן אני מביאה לחצר הבית אחת אחרי השנייה בקצב מטורף: רק לא לחשוב ... לא לכאוב ... לא להרגיש דבר ...
- "מה זה!!! החלטת לפתוח פה מחצבה? מה כל הלכלוך הזה?!" מתחלחל בעלי למראה החומה המתגבהת מול עיניו.
- "אל תתערב!" אני עונה "לא רצית לעזור לי אז אל תפריע!" וממשיכה בשלי במלוא המרץ.

לפנות ערב נערמת בחצר גבעת אבנים שלא הייתה מביישת את מזבלת חירייה במלוא הדרה, אבל אני מאושרת.

אוצר בלום בבית הספר
- "את יודעת אמא" אומרת בתי "נדמה לי שליד בית הספר שלנו בנו גינה לתיכון החדש וראיתי שהשאירו כל מיני דברים. אולי תמצאי משהו מעניין בדרך?"
עוד לא סיימה את המשפט ואני כבר ברכב בדרך לבית הספר. הכל חשוך ומפחיד מסביב, אין נפש חיה. מה בשם אלוהים יש לי לחפש כאן? אני מתקרבת עם הרכב לאט לאט, ופתאום - לא יאומן! ערימת חלוקי נחל שבורים זרוקה בצד הדרך.
לא יכולה להאמין למזלי הטוב. מציאה כזו? תודה אלוהים!!!
ומתחילים להעמיס. בשלב זה אני כבר משוכנעת שאיבדתי את שפיותי לחלוטין. מה יש לאישה במיטב שנותיה לעשות בלילה חוץ מלהעמיס אבנים באזור נטוש כזה ?
ממש לא אכפת לי ... זה חזק ממני. כמו סוג של התמכרות. אני חייבת לעשות את זה ויהי מה ... לא מזיז לי מה יגידו. שיחשבו שהשתגעתי.

שירת הניצחון
מה שבטוח - העבודה המאומצת הזו מוציאה ממני את הכעס ואת האגרסיות העודפות, משכיחה ממני את הדאגות והחרדות. כבר לא אכפת לי עכשיו מה יקרה ומה יהיה מחר.
אני חוזרת הביתה כולי מטונפת וכל שריריי תפוסים, אבל רוחי מרוממת. עשיתי זאת. בניגוד לכל הסיכויים! הצלחתי בעמידה ביעד. השגתי את רוב האבנים שרציתי ועוד בחינם. אני צריכה להשיג רק טוף שזה כלום. מחר אקנה את היריעות והטוף ואתחיל לעבוד על הגינה. כבר לא יהיה צורך לבזבז מים על השקייה.

והלילה אישן טוב!!!

www.right-place.co.il