אני מחליטה להתחיל בקטן : להדפיס כמות קטנה של פלאיירים ולהצמיד אותם לשמשות רכבים במקומות מרכזיים (כמו אזורי תעשייה ותחנות רכבת). אבל תחילה יש למצוא בית דפוס מתאים שיעשה לי את העבודה.
אל בית הדפוס
אחרי סקר שווקים קצר דרך האינטרנט אני מוצאת כתובת של בית דפוס זול יחסית. אני מתקשרת וקובעת שעה להגיע עוד באותו יום. אני מרגישה כבר את הפרפרים בבטן ...
אחרי נסיעה של חצי שעה ו 20 דקות הליכה ברחבי אזור התעשייה אני מגיעה לאזור בו אמור בית הדפוס להימצא. הולכת קדימה ואחורה, מביטה לכל הצדדים ... ולא דובים ולא יער! אני רואה סביבי מוסכים קטנים, הרבה גרוטאות של מכוניות. הלכלוך והעזובה שולטים. כבר סוף המתחם. האם זה המקום? אולי בכלל טעיתי?
אני מחפשת שלט, חץ, משהו ו - כלום ... אין לי מושג לאן הגעתי. בייאוש אני מתקשרת לטלפון של בית הדפוס ושואלת איך להגיע.
- "מישהו מאיתנו יצא אלייך ויקח אותך. רק תגידי איפה את נמצאת".
אני מציינת את המיקום המשוער ומחכה. עוברות 5 דקות. החום קופח עלי בכל עוזו. נו מתי כבר יגיעו? אני נצלית כאן.
עוברות 10 דקות, וקצת לפני שאני מחליטה סופית לקחת את הרגליים וללכת, אני רואה דמות קטנה מתקרבת.
- "את מלכה נכון?"
- "כן, תודה לאל".
- "בואי. זה לא רחוק מכאן."
אל תסתכל בקנקן - אלא במה שיש בו
אנחנו הולכות לתוך סמטה בלתי נראית ליד אחד המוסכים ונכנסות לתוך חורבה בלתי מוגדרת. המדרגות לא נראות מרוב טינופת. שברי בקבוקים. שאריות צבע. הקירות סדוקים. אין אפילו דלת בכניסה. רק בתוך המבנה יש שלט מקרי המציין את שם המקום. אם זה היה תלוי בי, בחיים לא הייתי מוצאת את החור הזה.
בתוך המבנה, המצב אפילו יותר גרוע. אפר סיגריות בכל מקום, ניירות זרוקים על הרצפה, שאריות קפה בספלים שראו זמנים יפים יותר. אפילו כיסא אחד לרפואה אין. מסביב רעש והמולה של מכונות הדפוס העובדות במרץ.
לא יאומן! אני חושבת. במאה ה-21 עדיין עובדים בחורבות כאלה?? חשבתי שהעולם התקדם קצת.
- "אנחנו משפצים כאן". אומרת לי האישה, כמו מנחשת את מחשבותיי.
'שיפוץ' היא מלה עדינה. הריסה מוחלטת ובניה מחדש מתאימים יותר. אני חושבת לעצמי.
חדוות היצירה
אני מברכת לשלום את העובד השני הנמצא בחדר. אדם נחמד. שני כסאות נשלפים מאי שם, ושתינו מתחילות בעבודה. האווירה, להפתעתי, מאד נעימה ולבבית. אנחנו יושבות ומחליפות רעיונות. לעיתים משוחחות על כל מיני נושאים כלליים. מדי פעם נקטעת העבודה בחילופי אינפורמציה הדדיים בקולי קולות בין האישה לגבר (לגבור על הרעש) . בשלב זה אני כבר מנחשת שיש ביניהם איזו קרבת משפחה ...
מסתבר שהאישה היא בעלת חוש עיצוב לא רע לצבעים וצורות. אחרי שעתיים, שלוש כוסות קפה וערמת סיגריות לא קטנה (כאן יש את כל הזמן שבעולם, לא ממהרים לשום מקום) יוצא תחת ידנו פלאייר נחמד ומשובב נפש עבור ייעוץ לחיפוש עבודה. אני אוהבת אותו.
- "טוב". אני אומרת "נתחיל עם 1000 עותקים ונראה מה הלאה".
- "אין בעיות. תוכלי לקבל אותם כבר מחר באותה שעה".
אני לוקחת דוגמה של הפלאייר המודפס, נפרדת מהם לשלום ופונה לכוון הרכב. תחושה של המראה אופפת אותי. הנה, עשיתי עוד צעד בכוון המטרה.
כיף לי לחזור עכשיו הביתה, להראות את הפלאייר לכולם!
www.right-place.co.il
Image : from Sergey Galaiko on Flickr
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה