עצמאית - להיות או לא להיות

שעת לילה מאוחרת, כמעט בוקר. כולם ישנים כבר מזמן. זוהי השעה האהובה עלי מאז ומתמיד. אני יושבת ובוהה בחלון בחשכת הלילה, מקשיבה לקולותיו.
בשעה זו ראשי נקי, חופשי מהסחות הדעת של היום. לא נתן לתאר לכמה מבחנים למדתי, כמה עבודות עשיתי, כמה מהחלטות חיי החשובות ביותר נפלו בשעה הזו. רוגע נופל עלי, טרדות היום אינן מגיעות לכאן.
זוהי ההזדמנות לגלגל בחופשיות את המחשבות הטורדות את מוחי כבר תקופה ארוכה. זה הזמן לנהל שיחה נוקבת עם מכר ותיק שלא נפגשתי אתו מזמן – עם עצמי.

- את חושבת שלהיות עצמאית הכי מתאים לך?
- כן.

- את יודעת שזה לא מצב בטוח ...
- ולהיות שכירה בגיל קרוב ל-50 יותר בטוח?

- תצטרכי לעבוד קשה מאד!
- ומה עשיתי עד עכשיו? לא עבדתי קשה? הפעם לפחות זה למען עצמי.

- את יודעת שתצטרכי לשלם מחיר ...
אני שותקת. זה נכון. אשלם מחיר כבד של לחץ גדול, חוסר ודאות, בדידות, חרדות, נדודי שינה, מצבי רוח ... קשה לי לענות על זה...
- זה מפחיד... אבל איזו אלטרנטיבה יש לי? מתחדשת השיחה אחרי מספר דקות.

- את יודעת שאם תעזבי את ההייטק אין דרך חזרה.
- ואם לא אעזוב? מי מבטיח לי שאוכל להמשיך? ובאיזה מחיר?

- מה עם עבודה כשכירה במקצועות אחרים?
- במה בדיוק? ללא ניסיון, מי יקבל אותי בגיל כזה למקצוע אחר? ושוב לעבוד תחת בוס שקטן עליי בעשרה מספרים? זה גרוע ממוות.

- את יודעת שתצטרכי לרדת ברמת החיים שלך בצורה משמעותית. אולי אפילו לחיי עוני.
- נכון. אבל אני לא מפונקת. בשביל מטרה מתאימה – אני מוכנה לגור גם בצריף. לא מתים מזה.

- את אולי כן, אבל חשבת על בעלך ובתך? מה בדיוק יעשו הם?
- עד עכשיו נקרעתי בגלל שחשבתי רק עליהם. עכשיו הגיע הזמן שיחשבו עלי. אני לא מוכנה להרוג את עצמי בטרם עת כדי לממן בית יפה עם גינה ורכב. ואם אמות, ממילא לא יהיה להם דבר מכל זה.

- לא יהיה לבתך כסף לבגדים שהיא צריכה, חוגים שהיא רוצה, בילויים ...
- היא תלך לעבוד בבייבי-סיטינג, טיול עם כלבים והדרכה בקייטנות ותשיג בעצמה את הכסף לבגדים. אמי נותנת לה גם דמי כיס. זו הכנה מצוינת לחיים. אהבה ועזרה היא תמשיך לקבל מאיתנו מלא החופן. קורת גג ואוכל יהיו לה. היא לא תיזרק לרחוב.

- את חושבת שאת מסוגלת ללכת לחברות ומוסדות ולשווק את עצמך? לעמוד ולדבר מול קהל? לנהל משא ומתן על מחיר? ליצור קשרים?
פה קבור הכלב! כאן נחשפים המחסומים העצומים שהיו לי מאז ומעולם : חוסר ביטחון עצמי בנסיבות חברתיות, קושי בשווק עצמי (לעומת שווק אחרים בהצטיינות...), קושי במשא ומתן ועוד כהנה וכהנה. עם ה'שדים' הללו אצטרך להתמודד בכל הכוח. לא עשיתי זאת אף פעם. זוהי כנראה גם הסיבה שלא פרצתי קדימה עד היום ...
- דבר אחד אני יודעת בוודאות : כאשר החלטתי להתמודד עם פחד כלשהו, עשיתי זאת עד הסוף. מעולם לא נתתי לעצמי להירתע מהתמודדות.

- מה יהיה אם לא תצליחי?
- מה שבטוח, לא אחזור לעבודה שכירה בהיקף שהיה קודם. גם אם לא אצליח בדבר אחד, אנסה דבר אחר. בסופו של דבר אני מאמינה שאמצא את מקומי. במקרה הכי גרוע אתן שיעורים פרטיים ואסייע בכתיבת עבודות לסטודנטים דבר שבו אני מצטיינת.

- וממה תחיי בינתיים? הרי לוקח זמן עד שתראי כסף אם בכלל?
- לא אכפת לי לעבוד בשכר מינימום בסקרים, חלוקת עיתונים ועבודות זמניות מסוג זה. העיקר לא לשבת כל היום תחת אחריותו של בוס זה או אחר. אם לא יספיק הכסף, נצטרך לעבור לדירה קטנה יותר ונשכיר את הבית. אנחנו נחיה עם מה שיש.

- את יודעת שיש לך עוד 16 שנה עד שתגיעי לפנסיה. כך תתנהלי עד אז?
- מי חושב כל כך רחוק?! אני לא יודעת מה יהיה מחר... כשנגיע לגשר נעבור אותו...

- אם כך, נצא לדרך חדשה. יהיה מה שיהיה!!

אני חשה סחוטה. השיחה לא הייתה קלה לי. במהלכה עלו הרבה מטענים רגשיים שגזלו ממני אנרגיה רבה. נראה לי שהדרך היחידה כרגע מובילה למיטה. לא יכולה לחשוב יותר על כלום.

מחר נמשיך מכאן הלאה ... לילה טוב.

www.right-place.co.il

Image : by LaurenBurns on Flickr

נא להכיר - פלנטה חדשה "ביטוח לאומי"

אני יורדת מהאוטובוס. מולי עומד בניין שעברתי לידו מאות פעמים בעבר אך מעולם לא נכנסתי לתוכו. הביטוח הלאומי. מי שרוצה לקבל דמי אבטלה חייב לעבור דרך כאן...
תור ארוך של אנשים משתרך ליד הכניסה. שומרים חמושים עומדים ובודקים בקפדנות את תיקי הנכנסים. אני בהלם – יותר גרוע מבסיס צבאי.

סוף-סוף אני זוכה להיכנס פנימה. אני מביטה סביב ולא מאמינה. לא נתן לראות דבר מרוב אנשים הצובאים על דלפקי הקבלה. בפינה אחרת יושבים עשרות ומחכים לתורם. רעש והמולה מסביב. כל כך הרבה נזקקים למוסד הזה. עצוב .

קבלת פנים חגיגית
אני מחכה בסבלנות בתור לפקידת המודיעין בקבלה. מביטה סביבי. לידי עומד אדם בגיל העמידה בעל חזות מוזנחת שראה ימים טובים יותר ומנסה כל הזמן להידחף ולהגיע לפקידה תוך סינון קללות עסיסיות לכל עבר. האנשים מביטים בו מזועזעים, וכל אחד המנסה להרגיעו זוכה במטח מחודש.
אני, שברגיל הייתי ששה להעמיד אדם כזה במקום – מביטה באומלל בחמלה, שלא שיערתי שיש בי. "בוא, תכנס לפני." אני אומרת לו בעדינות "עוד מעט הפקידה תתפנה ותקבל אותך". הוא נעמד לפני וראה זה פלא – הקללות פסקו לרגע ושקט השתרר.

אני מגיעה לפקידה והיא מפנה אותי לאגף המתאים. אני לוקחת מספר וההמתנה האינסופית מתחילה (בערך 50 איש לפניי כרגע בהערכה גסה...)

הקומדיה האנושית

אני מרותקת. מגוון האנשים כאן הוא עצום. מכל הקשת החברתית : נשים צעירות דתיות וחילוניות כאחד עם ילדים קטנים, יהודים וערבים, נכים, פגועי נפש, קשישים שחלקם לא מתפקדים, עבריינים, נרקומנים, ועוד רבים אחרים. בליל של שפות. ברוך בואכם לפלנטת עלובי החיים! כולם מתבקשים לרדת.

כואב הלב. איפה הייתי עד עכשיו כשהייתי עסוקה בבועת ההייטק? אלו החיים האמיתיים : האנשים הללו, המצוקות שלהם, הכאב. אלה האנשים המעניינים באמת. אנשים סובלים לעיתים שלא באשמתם, שהגיעו לפת לחם, ומתמודדים מול שרירות לב של רשויות אטומות. אנשים שהחברה המוגבלת והמנוכרת שלנו הקיאה מקרבה כבר מזמן.

צריך להשקיע כסף כדי לעזור לאנשים הללו – במקום לשפוך אותו על פרסומות מטופשות בטלוויזיה שבא רק לברוח מהן, או לרפד את לשכותיהם של חברי הכנסת ושועי המדינה.
כאן המקום היחיד המציע להם קצת עזרה. כל אחד אחר טומן את הראש בחול ומסרב לקחת אחריות. העזרה הכספית העלובה שהם מקבלים כאן זהו הדבר היחיד שיש להם.

מלאכי הרחמים
אני מביטה בפקידות הקבלה : איך יש להן כוח לשבת ככה כל היום מול קהל בלתי פוסק של אנשים נזעמים, מיואשים, בודדים, המנסים לקבל קצת יחס ותשומת לב ולעיתים בדרכים לא כל כך עדינות? מאין יש להן סבלנות לאינסוף פניות, תלונות, צעקות, קללות, איומים ולעיתים בכי? "כל הכבוד להן". אני אומרת לעצמי. "אני לא יודעת אם הייתי מחזיקה מעמד בסיטואציה כזו".
לא לכל הפקידות יש סבלנות באותה מדה. לעיתים תזכו במענה לאקוני וחסר יחס, רק כדי לסיים עניין וללכת הלאה. העקר לגמור את היום. פעמים רבות נתקלים גם כאן בחוסר הבנה ואטימות או חוסר רצון לעזור ולו במינימום.

מצד שני ישנן המיוחדות, שלבן רחב ועיניהן קורנות אור. הן רואות בעבודה זו מעין שליחות. הן מקשיבות בסבלנות, מנסות למצוא דרך להסביר, לייעץ, לעזור. מתייחסות בכבוד אנושי לכל אדם באשר הוא. מלאכים אמיתיים. אני חשה צביטה בלב- משהו הדומה לקנאה. קטונתי ביחס אליהן.

איך מעבירים את הזמן?
עוברת שעה. כל הזמן מגיעים עוד ועוד אנשים והסוף אינו נראה באופק.

פתאום נכנס פנימה אדם צעיר בעל כרס ענקית . "משהו לא תקין כאן" אני אומרת לעצמי בחלחלה. "הוא כנראה סובל ממשהו. הוא ממש מעוות".
בחור עם מכשיר שמיעה עומד מבולבל בכניסה. אינו מבין מה עליו לעשות. אנשים נרתעים ממנו והוא נראה חסר אונים לחלוטין. אני קמה ופונה אליו, מסבירה לו לאיזה חדר עליו לפנות.

אנשים עומדים ומתנועעים מצד לצד בחוסר סבלנות, חלק בוהים בתקרה בייאוש. חלקם משוחחים עם אחרים כדי להעביר את הזמן. אחרים ממלמלים לעצמם מלמול חסר פשר. אני מחפשת דמויות מעוררות עניין. מנסה לנחש איזה סיפור עומד מאחריהם, מה הביא אותם להנה. אפשר לכתוב ספר על הדמויות שאני רואה כאן.

צעקה רמה קוטעת פתאום את הרהוריי. באחד האשנבים עומד קשיש ומאיים על הפקידה בצעקות אימים ונפנופי ידיים. הפקידה המסכנה שהתייאשה כבר מלהסביר לו בפעם המי יודע כמה שאינה יכולה לעשות דבר, מזמינה בהיסטריה את קצין הביטחון. קצין הביטחון, כולו זקוף וקשוח – פורץ בצעקות על הקשיש ומאיים לסלקו החוצה. אין רגע דל!

בחזרה - לחופש!
ממשיכים לחכות. כבר עברו כמעט שעתיים. אני לא מרגישה כמעט את הרגליים. כל הגוף מאובן. כבר נמאס לי. רוצה כבר ללכת. אני מרגישה חנוקה, רוצה אוויר צח, שמש, קצת צחוק. מספיק אומללות ליום אחד.

תודה לאל. הגיע תורי. מדובר בעניין פעוט וקצר, למלא טופס וללכת. בשביל זה חיכיתי קרוב לשעתיים...

אני יוצאת החוצה ונושמת לרווחה. נפלא. אני מחוץ למקום הזה.

מעולם לא היה החופש מתוק כל כך.

www.right-place.co.il

הייטק - לתת עוד צ'אנס?

צלצול הטלפון מעיר אותי בשעת בוקר מוקדמת. רדומה ואפופה אני מרימה את השפופרת.
- "בוקר טוב, מדברת רותי [שם בדוי] מחברת [חברת השמה ידועה]. רציתי לדעת אם את מחפשת עדיין עבודה".

קולה מעורר בי נשכחות, צליל מעולם שפוי יותר בו הייתה לי עבודה, או לפחות ידעתי במה אני עוסקת, להבדיל מחוסר הוודאות והבלבול בהם אני נתונה היום. בבת אחת אני קופצת מהמיטה.

איזה יופי - עדיין לא שכחו אותי!
- "אשמח לשמוע מה שיש לך להציע" אני עונה, מתאמצת ככל יכולתי להסתיר את העובדה שזה עתה קמתי. איזה יופי! עדיין מתעניינים בי. למרות שאני לא באמת מחפשת עבודה, אני מרגישה מוחמאת.
- "מדובר בחברת תקשורת גדולה במרכז. הם מחפשים איש אוטומציה שיבנה בשבילם את מערך הבדיקות האוטומטיות מאפס. זו משרה הדורשת הרבה ידע, עצמאות וראש גדול".

וואו! התעורר בי רגש ישן של התלהבות. לא יכול להיות טוב יותר. ליצור משהו מהתחלה ולהיות אחראית עליו, מעולה! ובכלל, זוהי הזדמנות לחזור למעגל העבודה, לזקוף ראש, להתפרנס בכבוד ...
אבל - שוב לעבוד ימים שלמים בלחץ? לא לראות אור יום? לא לחיות? הרי לא סתם התלבטתי והחלטתי לעזוב את התחום. ועכשיו - לסגת ולהתקפל? לתת לפחד מהלא נודע להשתלט עלי?

- "אוקיי" אני שומעת את עצמי עונה, "נשמע מעניין".
- "בואי ונקבע ריאיון ואספר לך על המשרה יותר פרטים".
- "מצויין".
קבענו מועד לריאיון.

אם כבר החלטתי לעזוב - אז למה להמשיך?
בשביל מה עשיתי את זה? אני תוהה, אם כבר חשבתי לעזוב את תחום ההייטק אז למה לא ללכת עד הסוף?
אבל - אולי רק נראה במה מדובר? למה לסגור אפשרויות מראש? נשמע מה יש לחברה הזו להציע.
ההתלבטות שוב קורעת אותי לגזרים : מצד אחד, ברור חד משמעית שאין לי עתיד בהייטק. מצד שני צריך פרנסה, ומה האלטרנטיבה? מה יהיה אם לא אמצא עבודה בשום מקום? בצעד כזה אני הולכת לשרוף את כל הגשרים מאחוריי. לא תהייה יותר דרך חזרה. אין גם רשת בטחון. והאמת- אני פוחדת ...

חברת תקשורת גדולה... נורה אדומה נדלקת במוחי. אני נזכרת בכל הפעמים שעבדתי בחברות תקשורת : בצוות הבדיקות נתקלתי בבורות משוועת בקרב הבודקים וראשי הצוותים שאמנם היו חזקים מאד מבחינה טכנית, אך לא הבינו דבר וחצי דבר בהבדל בין בדיקות ידניות לאוטומטיות. היה להם מובן מאליו שעלי לבצע בו זמנית גם את הבדיקות הידניות שלהם.

האמנם בדיקות אוטומטיות ?
מבלי לגלוש לפרטים טכניים : ההבדל בין בדיקות תוכנה אוטומטיות וידניות אקוויוולנטי להבדל בין רופא ואחות בבית חולים בהתאמה. מדובר בשני מקצועות נפרדים שיש ביניהם שוני מהותי ונדרשים לכל אחד מהם כישורים והכשרה אחרים לחלוטין. אי אפשר לצפות מרופא שיעשה את תפקיד האחות וההיפך. ובטח לא לעשות את שני התפקידים יחד.

למה ללכת רחוק? החברה האחרונה בה עבדתי היא דוגמא מצוינת לבורות וחוסר הבנה מסוג זה : בריאיון העבודה הוסבר לי בפירוש שמחפשים איש אוטומציה שיבנה את מערך הבדיקות האוטומטיות מאפס ויהיה אחראי על התחום. "רק בעיתות לחץ, כאשר יהיה צורך, יהיה עליו גם לעזור לצוות הבודקים הידניים" נאמר לי.
אני בתמימותי, חדורת רצון טוב, לא חשדתי בדבר. רק כאשר התחלתי לעבוד בפועל, וראיתי עד כמה לחצו עלי באגרסיביות כבר מההתחלה לבצע בדיקות ידניות, הבנתי שלא היה שם מושג קלוש מהן בדיקות תוכנה בכלל ואוטומציה בפרט.

מגיע יום הריאיון. אני כבר מוכנה : עברתי מספר ימים קודם על הרשימות שהכנתי אודות ניסיוני הרלוונטי, על רשימת התשובות לשאלות שאני עתידה להישאל והשאלות שעלי לשאול. הבגדים המתאימים שאלבש עומדים נקיים ומגוהצים מאתמול בערב . אני שותה את הקפה בשקט, ויוצאת בנינוחות, מחשבת את טווח הזמן המתאים להגיע למקום קצת יותר מוקדם.

תקשורת או תשקורת?
במשרד מחכה לי בחורה צעירה וחמודה, אני נכנסת והריאיון מתחיל : היא מספרת לי על החברה (חברה גדולה וידועה), התפקיד, הדרישות וכד', ואני שואלת את השאלות המעניינות אותי. התחושה נעימה מאד והשיחה קולחת. ללא לחץ.
ואז מגיעה כצפוי, השאלה על ציפיות השכר. אני מציינת את הטווח המקובל למשרה שלי, ושואלת בתגובה מה השכר שהחברה מוכנה לתת.

כאן מחכה לי הפתעה לא צפויה בעליל : היא נוקבת בשכר הנמוך כמעט פי שניים (!) ממה שמקובל עבור דרישות התפקיד.
אני בהלם מוחלט : עד כמה עוד אפשר לרדת? האם אין קץ לניצול? גם עבדות וגם שכר רעב? כבר עדיף לעבוד בשכר מינימום אבל לחיות יותר טוב! כלפי חוץ לא רואים עלי דבר. אני עוטה פני פוקר וממשיכה הלאה, כאילו כלום.

הריאיון מגיע לסיומו. בשלב זה אני יודעת בבירור שאין סיכוי שאלך למשרה הזו. נשארה רק נקודה קטנה לברר רק כדי לספק את סקרנותי – הרי כבר אין לי מה להפסיד.
- "אגב, מהו היקף הבדיקות האוטומטיות במשרה?" אני שואלת בתמימות מעושה "שיהיה ברור - רק משרה של 100% אוטומציה באה בחשבון מבחינתי, אחרת חבל על הזמן של כולנו".

- "אה כן, נכון, הם באמת הזכירו את זה." היא עונה בקול קטן "הם ציינו שהמשרה היא 90% אוטומציה ו-10% בדיקות ידניות..."

ברוך שפטרנו!

יצא המרצע מן השק! פירושו של דבר שמצפים ממני בפועל ל- 90% בדיקות ידניות ושאר הזמן (אם יישאר בכלל וסביר להניח שלא) אעשה בדיקות אוטומטיות. בדיוק כמו החברה אותה עזבתי לאחרונה אחרי חצי שנה בלבד ועל אותו רקע.
דבר טוב אחד יצא מהריאיון הזה. מצוין אפילו. הבנתי חד משמעית עד כמה נבונה הייתה ההחלטה לעזוב את תחום ההייטק .

אבן נגולה מעל לבי : אין מה להתלבט יותר.

אני חופשית ללכת במצפון שקט לדרך חדשה - תהיה זו אשר תהיה.

http://www.right-place.co.il/

Image : from Nejron on Flickr

ועוד פעם ... לחפש עבודה

עברו כבר שבועיים. קדימה! צריך לחשוב על עבודה חדשה. חבל על הזמן. עד לפני שנה, הייתי מתחילה את תהליך החיפוש בתחושת אתגר, תוך הסתערות מחודשת על היעד למציאת עבודה מעניינת יותר. עם כל הקושי והתסכול המתלווים, ראיתי בתהליך הזדמנות פז לקדם את עצמי הלאה.
והיום ... משהו בי מת. דהוי. זה לא זה. אני בוהה בחוסר חשק במחשב . לקראת מה בשם אלוהים אני הולכת? לאן בדיוק יוביל אותי החיפוש הזה?
אני מביטה במודעות הדרושים . רשימת הדרישות המופיעה בכל אחת - ספק אם מדען בכיר יעמוד בה. אני שולחת את דף קורות החיים שלי מוכנית למשרות הרלוונטיות, בחוסר חשק, בחוסר רצון להמשיך. מה הטעם?

כבר תקופה לא קצרה אני מרגישה תחושה של דריכה במקום. של מיצוי של המקצוע עד תום . כמה זמן עוד אמשיך לטחון את אותם דברים? מניסיוני העגום, הבנתי שלהתקדם כנראה כבר לא אוכל. הגיל לא לטובתי, ובטח שלא חוסר בתואר אקדמאי רלוונטי. לקידום מקצועי זוכים בד"כ צעירים, בוגרי אוניברסיטאות טריים היכולים להיות ילדים שלי.

גם לעבוד כשכירה אינו תענוג גדול בלשון המעטה. כמעט 20 שנה סבלתי מכל מיני 'בוסים' שכישוריהם נופלים ממני בכמה סדרי גודל. שוב ושוב ראיתי את אותן טעויות מטופשות שעשו (וכמובן לא טרחו לשאול לדעתי כי הם יודעים הכי טוב), וסבלתי על גבי את התוצאות בכל פעם מחדש. נמאס לי מכך שמצרים את צעדיי אחד לאחד מתוך פחדנות וצרות אופקים, או משיקולים פוליטיים לא ענייניים.
רק בשנים האחרונות הבנתי שלא לכל אחד מתאים לעבוד כשכיר, ומה ששמעתי השכם והערב מסביבתי הקרובה על חשיבות ה'עבודה המסודרת' לא בהכרח תופס לגביי.

מה לעשות הלאה?
רבות גלגלתי בראשי את המחשבה לעבוד כעצמאית, תחילה בקטן, ולתת לעצמי הזדמנות לפרוץ בהמשך הדרך. אבל במה? ואיך? כיצד אוכל לאבד את מקור פרנסתי, והרי אני מפרנסת עיקרית? ואיך תוכל משפחתי לחיות ממשכורתו הקטנה של בעלי עד שיעמוד העסק על הרגליים? מצאתי עצמי דוחה ודוחה את הרעיון במשך שנים מתוך פחד עצום להתחיל.

אם אני רוצה להמשיך ולעבוד כשכירה, האפשרות היחידה היא להמשיך ולעבוד במה שאני יודעת לעשות הכי טוב, שכן ניסיוני הרב (11 שנה בתחום) ומומחיותי המקצועית מדברים בעד עצמם. אבל מה זה אומר בשבילי? להמשיך ולעשות שוב ושוב את אותו הדבר? זה משעמם מתסכל ופשוט ... נמאס לי.

בכלל, אני היום בת 48 . גיל שבהייטק במיוחד (ובכלל בשוק העבודה) נחשב מופלג. אנשים בגילי נחשבים זקנים שאבד עליהם הכלח. לך תסביר לילדים זבי החוטם העובדים שם, שמה שאני ממרום גילי שכחתי - הם לעולם לא יתחילו ללמוד. את היוזמה והקצב שיש לי – גם לשלושה מהם ביחד לא יהיה. אבל מה לעשות, אדם בגילי, אם לא פרש קודם, נחשב 'פאסה' ובכלל צריך להיות אסיר תודה על כך שהוא בכלל עובד. שלא לדבר על למצוא עבודה חדשה אם פטרו אותך.

אני חושבת בצער על בני גילי הספורים שעוד נשארו בתחום. כולם ללא יוצא מן הכלל עדיין באותה נישה מקצועית, סוחבים את אותם הדברים כבר עשר שנים ויותר, ומנסים לשרוד עד הפנסיה. מרכינים ראש. אין שאיפה להתקדם, להתחדש, עייפות החומר... צר לי עליהם.

עצמאית – לכי על זה!
האם לכך אני שואפת? האם לשם כך החלטתי לעשות הסבה מקצועית? הרי באותה מדה יכולתי להישאר תקועה גם בכימיה עד הפנסיה. מקומי לא כאן. אני אדם דינאמי, צעירה במיטב שנותיי, אוהבת ללמוד, להתחדש, להיות עם היד על הדופק ולהתקדם. מה אקבל אם אמשיך לעבוד בתחום? מבחינתי זה יותר גרוע ממוות ...
גם אם אכן אמצא עבודה, הרי בתנאי המיתון של היום, אני אהיה הראשונה ללכת. כבר פעמיים עברתי זאת תוך שנה וחצי . די! נמאס לי לנדוד ממקום למקום . נכון שבהייטק מקובל שמחליפים עבודות בתדירות גבוהה – אבל מדובר על פעם בשנתיים – לא פעמיים בשנה!!

לא נראה שיש לך הרבה ברירות יקירתי, אני חושבת לעצמי, אזרי עוז וקפצי למים. לכי על עסק עצמאי. זו ההזדמנות. מאוחר יותר כבר לא יהיו לך כוחות. עשי זאת עכשיו.

www.right-place.co.il