יום רביעי, 20 בינואר 2010

בגלגלי הסלולרי


שעת בוקר מוקדמת. מחכה בתחנה לאוטובוס כמעט 20 דקות. או! תודה לאל... הגיע. אני עולה לאיטי ומחפשת מקום ישיבה. האוטובוס די מלא וצפוף, אבל בקצה האחורי תמיד יש מקום (מי יטרח לעבור את המחסום הבלתי עביר של העומדים במרכז האוטובוס).

הנה מקום פנוי ... מעולה. אני מתיישבת. הראש עוד רדום משנת הלילה. אין לי חשק לעשות דבר כרגע. רק לנסוע ולתת לעצמי להתעורר לתוך היום. בשקט. ברגוע ...
מוסיקה - פיצוץ
אמרנו שקט? ברגע שזז האוטובוס מהתחנה נשמע פיצוץ מחריש אוזניים מכוון הספסל האחרון. אני קופצת בבהלה ומסתובבת אחורה כשבמוחי עולים התסריטים הגרועים ביותר האפשריים, לא עלינו.
ומה אני רואה? חבורה של תלמידים כבני 14-15 מתפתלת מצחוק כשבמרכזה טלפון סלולארי דולק ומשמיע צלילי אימים בקולי קולות.

הטלפון הסלולארי רבותי, הוא הקללה הגדולה של המאה הזו. במיוחד בארצנו הקטנטונת הנגועה בחיידק הפטפטת יותר מכל מדינה אחרת. לא די שקיימת סכנת קרינה, גם מי שלא מעוניין, חייב 'לדפוק את האוזניים' ואת המוח בצורה זו או אחרת: במונית, באוטובוס, ברכבת או בקניון. בכל מקום בו יש אנשים, עליך לשמוע, ועוד בקולי קולות את האג'נדה או המוסיקה של כל קשקשן פוטנציאלי. חייזר אם היה נוחת כאן, היה חושב שגילה גזע מיוחד : יצורים עם אנטנות וחוטים באוזניים, עם ראש המוטה הצידה בצורה עקומה ולא ברורה ופה הזז ללא הרף בעווית עצבנית בדרך כלל בתיאום מלא גם עם הידיים ...
הפעם - יוצאים למלחמה!
הפעם אני לא מוותרת : 'חבר'ה איכפת לכם להנמיך את הווליום?' אני שואגת 'תחסכו לי את הרעש שלכם על הבוקר'. כל האוטובוס מסתובב אחורה ומביט בי. עיניים רבות אסירות תודה.
תודו על האמת. לא פשוט להתעמת מול חבורה שכזו. צריך הרבה אומץ ואתם מסתכנים בהתבזות מוחלטת. רוב האנשים מעדיפים לסבול בשקט מאשר לאמר משהו.

- "מה , מה קרה? את לא אוהבת את המוסיקה?" מיתמם אחד מהתלמידים לצחוקם הגובר של חבריו "אז יאללה משה, שים לה משהו יותר יפה!" קול הדומה להמראת מטוס בזמן אמת מרעיד את האוטובוס כולו.
- "חבוב אתה חושב שזה נמל התעופה בן-גוריון? מה זה הזבל הזה?" אני מנסה בחוסר תקווה מוחלט.
מי שלא ראה את השתוללות הצחוק המחודשת לא ראה שמחה מימיו ...

אכלתי אותה... עכשיו אצטרך להיתקע עם הסיוט המוסיקאלי הזה עד סוף הנסיעה. בחיי, אם הייתי תופסת את מי שהמציא את המכשיר המטופש הזה הייתי הורגת אותו על המקום! בלי נקיפות מצפון!
אז מה עושים עכשיו? יש המון פקקים בדרך ועד שתסתיים נסיעת האימים הזו תעבור לפחות חצי שעה! אלוהים ... אני שוקעת בחוסר אונים בכסא, מנסה להעביר את הזמן בהתבוננות החוצה. הזמן לא עובר... ובינתיים המונוטוניות של התופים משגעת אותי לגמרי.

אם אינך יכול להלחם בהם - הצטרף אליהם ...
פתאום עולה במוחי רעיון : אתקשר לבעלי ואשתף אותו במסיבה. לפחות אעביר את הזמן קצת יותר ביעילות. אם לא יועיל גם לא יזיק. ממילא הלך הסיכוי לנסיעה שקטה היום.
אני מפנה את מקומי לקשיש שמתקדם לעברי ובעודי עומדת אני מתקשרת לבעלי : "תקשיב, יש פה מסיבה לא נורמאלית!" אני אומרת בקול רם בעודי מביטה במכוון במנהיג החבורה. "חבל על הזמן מה שהולך פה!" אני מושיטה את הטלפון הנייד שלי לכוון החגיגה שמאחוריי כדי שגם הוא יוכל ליהנות מהשואו.

מכת חשמל עברה בקרב החבר'ה.
- "מה, את משמיעה לו את המוסיקה? הוא אוהב אותה?" שואל אחד מהם.
- "ברור, מה חשבת? הוא נדלק לגמרי! גם אני עוד מעט אתחיל לרקוד!" אני אומרת.
- "אבל לא אהבת את זה מקודם". אומר השני.
- "מה קרה לך? דבר כזה? יחיד בדורו! קדימה! נחגוג!" .

שיר מחליף שיר. הצחוקים עולים עד לב השמיים. אבל עוצמת המוסיקה ,למרבה הפלא , ירדה בצורה ניכרת.
בעלי כבר משוכנע (לחלוטין) שירדתי מהפסים לגמרי אבל לי לא אכפת. אני נכנסת לאווירה במלוא המרץ : מפטפטת, צוחקת מהשטויות (ואיזה שטויות !!) ונזכרת שהייתי גם אני ילדה פעם.

פתיחת הדלת האחורית קוטעת באחת את ההפנינג. 'ביטוח לאומי!' מכריז הנהג. וואו, אני צריכה מהר לרדת. "תיהנו חבר'ה!" אני זורקת מאחרי גבי וממהרת החוצה שנייה לפני שהנהג סוגר עלי את הדלת.

בחיי, הנסיעה הזו עברה מהר ...



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה