tag:blogger.com,1999:blog-88183639724912495992011-11-21T08:33:53.966-08:00מלכה באבד דוד - יועצת תעסוקה וכלכלת המשפחה ... אדם שעבר הרבה בחיים ועדיין מאמין ברוח האנושיתמלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.comBlogger191100tag:blogger.com,1999:blog-8818363972491249599.post-73505718879635294462010-09-19T03:52:00.000-07:002010-09-23T04:50:47.844-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="http://1.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/TJXtVluv9mI/AAAAAAAAAF0/VnI-EYfRJV8/s1600/%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D+%D7%91%D7%A8%D7%A9%D7%AA.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; cssfloat: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="133" qx="true" src="http://1.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/TJXtVluv9mI/AAAAAAAAAF0/VnI-EYfRJV8/s200/%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D+%D7%91%D7%A8%D7%A9%D7%AA.jpg" width="200" /></a></div><span style="color: orange;"><strong>דפי נחיתה, מודעות גוגל, פרסום ויראלי , קידום אורגני , SEO , RSS</strong>.&nbsp; </span><strong><span style="font-size: large;"><span style="font-size: small;">עולם שלם!!&nbsp; איפה ישנתי עד עכשיו?</span> </span></strong><br /><br />אני מגלה מונחים שלא ידעתי על קיומם מעולם. לא שיערתי שהפרסום באינטרנט הפך למדע בעל חוקים משלו תיאוריות וכללים. מדהים!!<br /><br />אנחנו יושבים בשיעור. קבוצה קטנה. כ-7 אנשים (התחלנו 12). האווירה &nbsp;מאד ביתית ונעימה. מנחה הקורס הנו אדם שבא מהשטח. בעל ידע אדיר בכל הקשור לאינטרנט. בשבילו האינטרנט הוא בית ודרך חיים.<br /><br />מסתבר שאין הוא שומר כלום במחשב האישי שלו (מה גם שפעמיים נגנב לו המחשב הנייד). הכל באינטרנט : החל ממסמכי גוגל (<span style="color: orange;">Google Docs</span>), אתרים המיועדים לגיבוי 'מועדפים' כמו &nbsp;<span style="color: orange;">Delicious</span> (מעולם לא ידעתי שזה קיים), חברות המאפשרות שליחת דואר לרשימות תפוצה גדולות , רשתות חברתיות למציאת עבודה כמו <span style="color: orange;">Linkedin</span>&nbsp; -<br />וכלה בשפע של אתרים לכתיבת בלוגים אישיים, פלטפורמות חינם ליצירת אתרים, תוכנות ליצירת תמונות או סרטים&nbsp;כמו <span style="color: orange;">Picassa&nbsp;</span>&nbsp;אתרי תמונות בחינם כמו <span style="color: orange;">Flickr</span> , אתרים המייצרים פלאיירים אינטרנטיים כמעט בחינם, ועוד כהנה וכהנה ...<br /><br />המנחה מדבר מהר מאד. כה גדוש בידע עד כי רוצה להספיק כמה שיותר. אבל הגודש מרתיע. אפילו אני, עם רקע במחשבים, מתקשה להדביק את הקצב.<br /><br />האנשים לידי אינם יודעים מה לעשות עם עצמם. רובם בעלי עסקים מהסוג הישן (קוסמטיקאית, מסעדן , אשת שווק לכלים סניטאריים). אין להם מושג על מה מדובר. חלקם אפילו לא יודעים אנגלית ברמה גבוהה.&nbsp; בכל פגישה, מגיע אדם אחד פחות ...<br /><br />אני מוקסמת. מרגישה שנפתחת לי דלת לעולם מדהים. סוף סוף אני מצליחה להבין איך מתכתבים בפורומים, איפה ישנם פורומים מעניינים על כל נושא שבעולם. מבינה מה זה בדיוק <span style="color: orange;">פייסבוק</span> ומה אפשר לעשות אתו. מה זה <span style="color: orange;">טוויטר</span> ולמה מיועד.<br /><br />ויותר מזה - איך לכתוב בלוג! אחרי הדגמה קצרה שקבלנו – הבנתי שזה מאד קל ופשוט. הרבה יותר ממה שחששתי. זוהי המשימה הראשונה שאקח מהקורס הזה - <br /><br /><span style="color: cyan; font-size: large;"><strong>להתחיל לכתוב את הבלוג האישי שלי!</strong></span><br /><br /><strong><a href="http://www.right-place.co.il/"><span style="color: lime;">www.right-place.co.il</span></a></strong><br /><span style="background-color: black;"><strong></strong></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8818363972491249599-7350571887963529446?l=malkadavid.blogspot.com' alt='' /></div>מלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8818363972491249599.post-74129717256493043992010-08-09T11:24:00.000-07:002010-08-09T12:23:22.432-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/TGBPaQQCMnI/AAAAAAAAAFE/DOU-5PitxBA/s1600/%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%A7+%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%98+2.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; cssfloat: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" bx="true" height="142" src="http://2.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/TGBPaQQCMnI/AAAAAAAAAFE/DOU-5PitxBA/s200/%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%A7+%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%98+2.jpg" width="200" /></a></div>כעובדת הייטק לשעבר – מדהים אותי עד כמה אני לא מכירה לעומק את האינטרנט והפוטנציאל הטמון בו. השימוש היחיד שלי במדיום הזה היה עד היום לצרכי עבודה בלבד - למצוא בגוגל חומר מקצועי עדכני שיוכל לעזור לי בעבודה השוטפת.<br /><span style="color: orange;"><strong>העולם ברשת ואני חירשת</strong></span><br />עד היום, התעלמתי לחלוטין משאר העולם :&nbsp; אף פעם לא התכתבתי במיילים או במסנג'ר. תמיד הבטתי ברחמים על חברים הגולשים בפורומים שונים ומשונים או ברשתות חברתיות (כמו פייסבוק, טויטר ואחרים).&nbsp; זה לא עניין אותי כהוא זה. תמיד ראיתי בתכתובות חברתיות משהו בין שעמום לבין בזבוז זמן טוטאלי על שטויות.<br /><br />אבל ... עם הצלחה אין מתווכחים. &nbsp;אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאינטרנט הוא חלק בלי נפרד מהמציאות שלנו, ועוד יותר – של ילדינו.<br />אני רואה את בתי בת ה-14 מבלה שעות עם החברות בפייסבוק, גולשת ביוטיוב, מוצאת מילים של שירים, מחפשת אתרים של זמרים ושחקנים. כל החיים שלה מתנהלים באינטרנט.<br />האמת, אם הדבר היה תלוי בי בלבד – זה עדיין נראה בעיניי כמשהו בעל חשיבות מזערית. אבל, אם ברצוני להיחשף לכמה שיותר אנשים, עליי לנצל את יכולותיו של האינטרנט ככלי פרסום.<br /><strong><span style="color: orange;">אתר באינטרנט - אם אתה לא שם אתה לא קיים</span></strong><br />דבר ראשון, אתר אישי באינטרנט. אם אתה לא שם אתה לא קיים. כמה אנשים היום באמת מחפשים שירותים בספר של דפי זהב או דרך פרסומים בעיתונים? מה יותר פשוט להקיש מילה בגוגל וישר לקבל את כל בעלי המקצוע שאתה צריך בדף אחד?&nbsp;&nbsp; ובכלל, אם אתה בא כבעל אתר, אתה נחשב רציני ואמין יותר (כמובן, תלוי כיצד נראה האתר שלך ומה תוכנו)&nbsp;. ליגה אחרת! אתר הוא הרבה יותר מעבר לסתם כרטיס ביקור.<br /><br />להקים אתר אינו דבר של מה בכך. צריך לבחור את שילוב הצבעים המתאים, התמונות, המסרים והתכנים – לתת לגולש הרגשה שהגיע לאיש מקצוע רציני שיכול לעזור לו ושירצה לפנות אליו. זהו מדע שלם על הפסיכולוגיה של הצרכן הפוטנציאלי. קרקע שמעולם לא דרכתי בה. <br /><br />רגע, אני הולכת לחשוף עכשיו את עצמי בפני מי יודע כמה אנשים! איך אפרסם את שמי והטלפון שלי לכל העולם ואשתו? זה ממש מפחיד אותי. ומה יהיה אם יפנו אלי אנשים שאני לא מעוניינת בהם? ואם אפשל בכתיבה שלי , מה יגידו עליי? אני מפחדת להפגע ...<br />מה לעשות, אין ברירה. אם אני רוצה שיגיעו אליי לקוחות – אצטרך לחשוף את עצמי כמה שיותר, גם במחיר של פגיעה בפרטיות. <br />ואיך בכלל עושים את זה? האם מספיק לתת לאיזה ילד שיבנה לי אתר ולשלם לו כמה שקלים? או ללכת למישהו מקצועי? ומה לגבי התוכן שאמור להופיע באתר כזה? כמה דפים אמורים להיות בו? איך אמור להיות ערוך? זהו נושא מאד מורכב שצריך לחשוב עליו בכובד ראש ולהשקיע זמן.<br /><strong><span style="color: orange;">פרסום&nbsp;- איך עושים את זה?</span></strong><br />מסתבר שיש גם דרכים נוספות לפרסם דרך האינטרנט :&nbsp; נתקלתי באתרים מיוחדים בהם אפשר לפרסם מאמרים חינם. ישנם פורומים&nbsp;בנושאים שונים. אולי דרכם נתן גם למצוא לקוחות פוטנציאליים. מישהו סיפר לי גם על רשימות תפוצה של מקומות שנתן לשלוח להם פלאיירים דרך מיילים באינטרנט.<br /><br />נשמע מעניין, אבל אין לי מושג איך עושים את כל הדברים האלה. אף פעם לא כתבתי בפורומים. האם יש כללים לכתיבה בהם? ובכלל, איך מכניסים את התגובות לפורום? אף פעם לא עשיתי את זה קודם.<br />איך בכלל נרשמים לאתרי מאמרים? אילו אתרים יש? האם כל אחד רשאי לפרסם? איך מפרסמים מאמרים שם? האם זה בפורמט html או ב&nbsp; word&nbsp; ? אין לי שום מושג ...<br />ומה עם בלוג אישי – איפה אפשר לכתוב בלוג כזה? האם זה מסובך מבחינת התפעול? איך מכניסים תמונות וכל מיני תוספות לבלוג?<br /><br />אני מנסה למצוא מידע דרך גוגל על הירשמות לפורומים/בלוגים/מאמרים – ו... כלום. אין שום מידע רלוונטי. כנראה שמתוך הנחה שזה כל כך בסיסי, אף אחד לא חושב שצריך להסביר. אז מה באמת עושים פרימיטיבים כמוני שעדיין לא שמעו על הטכנולוגיות של הציויליזציה ... ואני לא היחידה מן הסתם.&nbsp; ממש אבסורד!<br /><br />פתאום נזכרתי : לא מזמן, סיפר לי מישהו על קורס קצר לשווק באינטרנט במט"י שלקח. קדימה, נראה במה מדובר. <br /><br /><span style="color: cyan;"><strong>אולי כאן יש קצה של חוט שיתיר לי את הסבך ...</strong></span><br /><br /><strong><a href="http://www.right-place.co.il/"><span style="color: lime;">www.right-place.co.il</span></a></strong><br /><br /><strong><span style="background-color: #cccccc; color: #cccccc; font-size: x-small;">image : by Frankeykerney on Flickr</span></strong><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8818363972491249599-7412971725649304399?l=malkadavid.blogspot.com' alt='' /></div>מלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8818363972491249599.post-51961186943960661822010-05-21T10:08:00.000-07:002010-05-21T12:58:47.721-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="http://3.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S_bhzoVckvI/AAAAAAAAAE8/I-culM-VB7c/s1600/%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA+%D7%A2%D7%9D+%D7%A4%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" gu="true" height="240" src="http://3.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S_bhzoVckvI/AAAAAAAAAE8/I-culM-VB7c/s320/%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA+%D7%A2%D7%9D+%D7%A4%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D.jpg" width="320" /></a></div>זהו. 1000 פלאיירים ראשונים היישר מהתנור. עכשיו צריך להתחיל לחלק אותם. הכנתי&nbsp;מראש תכנית עבודה מפורטת היכן ומתי אבצע את האופרציה.<br />אני שמה את פעמיי לאזור היי טק ידוע המשופע בחניונים גדולים. קדימה לעבודה. <br /><span style="color: orange; font-size: large;"><strong>לא נעים מת מזמן</strong></span><br />אני נתקפת פיק ברכיים. תארו לכם, אישה במיטב שנותיה מסתובבת בין רכבים להצמיד פלאיירים לשמשות... הרי זה הזוי. איך אני אמורה לעשות את זה מבלי לעשות מעצמי צחוק?<br /><br />&nbsp;בושה ממלאת אותי. אני? מחלקת פלאיירים? ומה אם יראו אותי אנשים? במיוחד אלה שמכירים אותי? ומה אם יגרשו אותי? או יכתבו לי דו"ח ... האם זה חוקי בכלל? כולי שטופת זיעה ולא רק מהשמש הקופחת שמעליי.<br /><br />בידיים רועדות אני מתקרבת לרכב הראשון. מביטה מסביב. מישהו מסתכל? בינתיים לא. קדימה. אני שועטת, מרימה את המגב ודוחפת את הפלאייר מתחתיו כנשוכת נחש. וראה זה פלא – השמיים לא נופלים, והשמש ממשיכה לזרוח. <br /><br />אני מתקדמת לרכב שלידו. הפעם ביותר בטחון. ו-צ'יק , עוד פלאייר מתחת לשמשה. כך אני מתקדמת והולכת לעוד רכב ועוד אחד, וכבר מגיעה לסוף השורה.<br /><br />יופי, קדימה. נמשיך הלאה. כאן אני מתייעלת לשתי שורות במקביל. אני מתקדמת לא רע. עוצרת לרגע ללגימת מים וממשיכה במלוא המרץ.<br /><span style="color: orange; font-size: large;"><strong>מרוץ המכשולים מתחיל</strong></span><br />אוי, הנה מישהו מתקרב. שרק לא יראה אותי. אני בורחת לשורת המכוניות הבאה שלא יתפוס אותי בקלקלתי, וממשיכה לחלק עד שיצא. יופי. כבר הלך. חוזרת חזרה לשורת האם וממשיכה.<br /><br />אבוי לי! מישהו נמצא ברכב שבו שמתי פלאייר. לא נעים. איך אסביר את זה? מבלי לחשוב, אני מורידה את הפלאייר מהשמשה, אומרת "שלום" יפה, נותנת לאיש את הפלאייר ביד והולכת הלאה כאילו כלום. מבעד לכתפי אני רואה אותו מועך את הפלאייר וזורק אותו על המדרכה.<br /><br />לאא!! אני נדרכת. גוש חונק את גרוני. איך הוא יכול לעשות לי את זה!! לזרוק פלאייר שכל כך הרבה עמלתי עליו? עלבון ממלא אותי. אני חשה שהקרקע רועדת לי מתחת לרגליים. מה קרה לך? אני שואלת את עצמי. אז מה אם הוא זרק את הפלאייר? עוד 99% יעשו את אותו הדבר!! תתרגלי. אם מכל 100 איש מישהו יפנה, זה ייחשב טוב, ובדיוק למטרה זו את עושה את זה. תתגברי!<br /><br />ממשיכה הלאה. שורה אחרי שורה. החבילה מצטמצמת כבר לחצי. תפוקה יפה. אני מתקרבת לאזור שקבוצת אנשים מפטפטים עומדת בו. אין דרך לסגת. תמשיכי הלאה! אני פוקדת על עצמי, שיסתכלו אם זה מעניין אותם. את עושה את שלך. אני ממשיכה ומתעלמת מהכול. לא אכפת לי מה הם חושבים לעזאזל. ממילא לא אראה אותם יותר.<br /><span style="color: orange; font-size: large;"><strong>השור הזועם</strong></span><br />לפתע מתקרב אלי אדם מבוגר לבן שער אדום פנים וכועס מאד. הבנתי שזה השומר של החניון. "גברת!" הוא צועק בכעס "אסור לשים פה פלאיירים! זה מלכלך את הרצפה. אין מי שינקה והעירייה גובה דו"ח על זה!" <br /><br />את אשר יגורתי בא לי... מסלקים אותי. איך הוא מדבר אלי בכלל? אני מרגישה מושפלת עד עפר. מרוב הלם אין בפי מלים לענות לו ואני נסוגה אחורה שטופת זיעה ועייפה.<br /><br />אין דבר. אני מנחמת את עצמי. ממילא כבר עברו כמעט שעתיים ושמתי יותר ממחצית החבילה. בפעם הבאה אחלק בחניון אחר באופן שלא אבלוט לעין מול השומרים. בכל מקרה - אם יסלקו אותי דרך הדלת, אגיע דרך החלון. דבר לא יעצור אותי.<br /><br />כולי מלוכלכת מאבק המכוניות, מזיעה ותשושה. אבל רוחי מרוממת. עוד צעד בוצע בכוון היעד. <br /><span style="color: cyan; font-size: large;"><strong>עתה הזמן לנוח בכיף !</strong></span><br /><br /><a href="http://www.right-place.co.il/"><span style="color: lime;">www.right-place.co.il</span></a><br /><br /><span style="color: #cccccc; font-size: x-small;">&nbsp;Image : By Tristan Horn from Flickr</span><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8818363972491249599-5196118694396066182?l=malkadavid.blogspot.com' alt='' /></div>מלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8818363972491249599.post-19826736799964816312010-05-11T13:07:00.000-07:002010-05-11T14:09:44.172-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S-nBU76jUNI/AAAAAAAAAE0/5Glq8oEpVys/s1600/%D7%A7%D7%A4%D7%94+%D7%95%D7%93%D7%A4%D7%95%D7%A1.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; cssfloat: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" src="http://2.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S-nBU76jUNI/AAAAAAAAAE0/5Glq8oEpVys/s320/%D7%A7%D7%A4%D7%94+%D7%95%D7%93%D7%A4%D7%95%D7%A1.jpg" tt="true" /></a></div>די. הגיע הזמן לחשוף את העובדה שאני קיימת. &nbsp;בלי זה, הרי לא יגיעו אלי אף פעם לקוחות. רק המחשבה על חשיפה מעוררת בי צמרמורת. אני? אפזר פרטים על עצמי לכל דכפין? הרי תמיד הייתי אדם החרד לפרטיותו. ועכשיו מה? אלך לחשוף את מספר הטלפון שלי לכל העולם ואשתו? מאד קשה לי עם זה. מפחיד.<br />אני מחליטה להתחיל בקטן : להדפיס כמות קטנה של פלאיירים ולהצמיד אותם לשמשות רכבים במקומות מרכזיים (כמו אזורי תעשייה ותחנות רכבת). אבל תחילה יש למצוא בית דפוס מתאים שיעשה לי את העבודה.<br /><strong><span style="color: orange; font-size: large;">אל בית הדפוס</span></strong><br />אחרי סקר שווקים קצר דרך האינטרנט אני מוצאת כתובת של בית דפוס זול יחסית. אני מתקשרת וקובעת שעה להגיע עוד באותו יום. אני מרגישה כבר את הפרפרים בבטן ...<br /><br />אחרי נסיעה של חצי שעה ו 20 דקות הליכה ברחבי אזור התעשייה אני מגיעה לאזור בו אמור בית הדפוס להימצא. הולכת קדימה ואחורה, מביטה לכל הצדדים ... ולא דובים ולא יער! אני רואה סביבי מוסכים קטנים, הרבה גרוטאות של מכוניות. הלכלוך והעזובה שולטים. כבר סוף המתחם. האם זה המקום? אולי בכלל טעיתי? <br /><br />אני מחפשת שלט, חץ, משהו ו - כלום ... אין לי מושג לאן הגעתי.&nbsp; בייאוש אני מתקשרת לטלפון של בית הדפוס ושואלת איך להגיע. <br />&nbsp;- "מישהו מאיתנו יצא אלייך ויקח אותך. רק תגידי איפה את נמצאת".<br /><br />אני מציינת את המיקום המשוער ומחכה. עוברות 5 דקות. החום קופח עלי בכל עוזו. נו מתי כבר יגיעו? אני נצלית כאן.<br />עוברות 10 דקות, וקצת לפני שאני מחליטה סופית לקחת את הרגליים וללכת, אני רואה דמות קטנה מתקרבת.<br /><span style="font-size: large;"><br /></span><br />- "את מלכה נכון?"<br />- "כן, תודה לאל". <br />- "בואי. זה לא רחוק מכאן."<br /><span style="color: orange; font-size: large;"><strong>אל תסתכל בקנקן - אלא במה שיש בו</strong></span><br />אנחנו הולכות לתוך סמטה בלתי נראית ליד אחד המוסכים ונכנסות לתוך חורבה בלתי מוגדרת. המדרגות לא נראות מרוב טינופת. שברי בקבוקים. שאריות צבע. הקירות סדוקים. אין אפילו דלת בכניסה. רק בתוך המבנה יש שלט מקרי המציין את שם המקום. אם זה היה תלוי בי, בחיים לא הייתי מוצאת את החור הזה.<br /><span style="font-size: large;"><br /></span><br />בתוך המבנה, המצב אפילו יותר גרוע. אפר סיגריות בכל מקום, ניירות זרוקים על הרצפה, שאריות קפה בספלים שראו זמנים יפים יותר. אפילו כיסא אחד לרפואה אין. מסביב רעש והמולה של מכונות הדפוס העובדות במרץ.<br />לא יאומן! אני חושבת. במאה ה-21 עדיין עובדים בחורבות כאלה?? חשבתי שהעולם התקדם קצת. <br /><br />- "אנחנו משפצים כאן". אומרת לי האישה, כמו מנחשת את מחשבותיי.<br />'שיפוץ' היא מלה עדינה. הריסה מוחלטת ובניה מחדש מתאימים יותר. אני חושבת לעצמי.<br /><span style="color: orange; font-size: large;"><strong>חדוות היצירה</strong></span><br />אני מברכת לשלום את העובד השני הנמצא בחדר. אדם נחמד. שני כסאות נשלפים מאי שם, ושתינו מתחילות בעבודה. האווירה, להפתעתי, מאד נעימה ולבבית. אנחנו יושבות ומחליפות רעיונות. לעיתים משוחחות על כל מיני נושאים כלליים. מדי פעם נקטעת העבודה בחילופי אינפורמציה הדדיים בקולי קולות בין האישה לגבר (לגבור על הרעש) . בשלב זה אני כבר מנחשת שיש ביניהם איזו קרבת משפחה ...<br /><br />מסתבר שהאישה היא בעלת חוש עיצוב לא רע לצבעים וצורות. אחרי שעתיים, שלוש כוסות קפה וערמת סיגריות לא קטנה (כאן יש את כל הזמן שבעולם, לא ממהרים לשום מקום) יוצא תחת ידנו פלאייר נחמד ומשובב נפש עבור ייעוץ לחיפוש עבודה. אני אוהבת אותו.<br /><br />- "טוב". אני אומרת "נתחיל עם 1000 עותקים ונראה מה הלאה". <br />- "אין בעיות. תוכלי לקבל אותם כבר מחר באותה שעה".<br /><br />אני לוקחת דוגמה של הפלאייר המודפס, נפרדת מהם לשלום ופונה לכוון הרכב. תחושה של המראה אופפת אותי. הנה, עשיתי עוד צעד בכוון המטרה. <br /><br /><span style="color: cyan; font-size: large;"><strong>כיף לי לחזור עכשיו הביתה, להראות את הפלאייר לכולם!</strong></span><br /><strong><a href="http://www.right-place.co.il/"><span style="color: lime;">www.right-place.co.il</span></a></strong><br /><br /><span style="color: #cccccc;">Image : from Sergey Galaiko on Flickr</span><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8818363972491249599-1982673679996481631?l=malkadavid.blogspot.com' alt='' /></div>מלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8818363972491249599.post-23083179680321760402010-05-01T05:22:00.000-07:002010-05-01T07:10:32.582-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><a href="http://4.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S9wylFrdMAI/AAAAAAAAAEs/yQcmK5kKh24/s1600/%D7%9E%D7%A1+%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%94+2.jpg"><img alt="" border="0" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5466299660481933314" src="http://4.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S9wylFrdMAI/AAAAAAAAAEs/yQcmK5kKh24/s200/%D7%9E%D7%A1+%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%94+2.jpg" style="cursor: hand; display: block; height: 150px; margin: 0px auto 10px; text-align: center; width: 200px;" /></a><br /><div align="right" dir="rtl"><span style="font-size: 130%;">הדרך לגיהינום עוברת דרך מס-ההכנסה. לא שמעתם? מסתבר שיצא חוק חדש: מי שפוטר ולא מעוניין להוציא את פיצויי הפיטורין שלו אלא ליצור רצף קצבה - חייב לקבל אישור מפקיד השומה ולהעבירו לחברת הביטוח. פעם היו עושים זאת אוטומטית דרך חברות הביטוח. ולמה עכשיו לא? ככה. לאלוהים ולמס ההכנסה פתרונים.<br />עוד בשיחת הטלפון עם פקידת הכספים בחברה בה עבדתי, אני מרגישה כיצד פיק הברכיים משתלט עלי. לא מבינה דבר וחצי דבר ממה שאמרה לי גם אחרי שחזרה מספר פעמים על ההסבר. עושה רושם שמוחי פשוט מסרב להבין את הסוגיה.<br />"את יודעת מה? תפני לפקיד השומה והוא כבר יבין במה מדובר" היא אומרת לי . </span></div><div align="right" dir="rtl"><strong><span style="color: #ff6600; font-size: large;">קדימה, להיכל התרבות</span></strong><br /><span style="font-size: 130%;">אני מוצאת שעת כושר מתאימה בבוקר והולכת בחוסר חשק. כשליבי מנבא רעות, אני נכנסת למשרדי מס ההכנסה. משרדים קטנים ודחוקים, תיקים מפוזרים בכל מקום. פקיד עם מבט אומלל בעיניים עובר על פניי. קבוצה ענקית של אנשים מחכה לפקיד אחד. ברוכים הבאים להיכל הבירוקרטיה!<br />אלוהים! אני רוטנת לעצמי. במה חטאתי?<br />האמת, לעיתים אני נתקפת חרדה שמא אאבד שליטה מרוב כעס ואתקוף בחדות לשוני את הפקיד התורן שיעמוד בדרכי. במקרה כזה אני לא מקנאה במי שנמצא ברדיוס הקרוב אלי.<br />אני מחכה בסבלנות לתורי. "אל תתעצבני ..." אני חוזרת ואומרת לעצמי. "תסיימי את מה שיש לך לסדר ועופי מכאן כמה שיותר מהר." </span></div><div align="right" dir="rtl"><span style="color: #ff6600;"><span style="font-size: large;"><strong>פה קבור הכלב</strong></span></span><br /><span style="font-size: 130%;">הגיע תורי סוף סוף. אני נכנסת. הפקיד יושב בפנים אטומים. מחכה לרגע שיוכל להפטר מה'אספסוף' הצובא על דלתו וילך הביתה.<br />- "מה את רוצה?" שואל הפקיד בנביחה חסרת סבלנות. לא טורח להביט לי בעיניים.<br />- "אני פוטרתי וזה בנוגע לפיצויים ..." אני מגמגמת.<br />- "אז למה באת אלי? מה את רוצה ממני בכלל?" קוטע פתאום את דבריי בגסות.<br />- "אמרו לי שאתה זה שתוכל לעזור לי בכך".<br />- "אני לא מבין בכלל מה את רוצה! בשביל מה באת?"<br />וכך הלאה ...<br />מה עושים? אני על סף ייאוש. איך בשם אלוהים אני אמורה להסביר לנבחן הזה במה מדובר? איך בכלל חשבה לה הפקידה לשלוח אותי אליו. אני מתקשרת אליה ומנסה לגייס אותה לעזרתי . "תעשי לי טובה" אני אומרת על סף הבכי "תסבירי לבן-אדם הזה את הפרטים כי לי הוא לא מקשיב. עלי הוא רק נובח".<br />לצערי גם הפקידה נכשלה במשימתה. למרות שניסתה להסביר לו בסבלנות, קבלה אף היא מבול של נביחות קולניות בתגובה.<br />- "טוב! אני אומרת בבוז. "תודה רבה. מוותרת על השירות שלך!" והולכת משם כולי רועדת מכעס.<br />מה בשם אלוהים אני אמורה לעשות? אחרי שבזבזתי יותר משעתיים על ההמתנה חסרת התועלת הזו . למי אוכל לפנות?<br />- "אין מה לעשות". אומרת פקידת הביטוח אליה אני מתקשרת לעזרה. "רק הוא מוסמך לטפל בנושא. את חייבת לעבור דרכו."<br />- "אין דרך אחרת?" אני שואלת "במחוז אחר אולי? הרי אי אפשר לדבר עם האדם הזה!</span></div><div align="right" dir="rtl"><span style="font-size: 130%;">- "לא. רק שם אפשר. מצטערת". הייתה התשובה. "אבל אשלח לך את כל המסמכים עם מכתב מפורט אליו, שיטפל בנושא".<br />נו, לך תבנה מדינה ... מחכה שבועיים כדי להתקרר קצת והולכת שוב. חייבים לסיים את זה. אין ברירה. נקווה שהוא הספיק בינתיים לשכוח אותי. </span></div><div align="right" dir="rtl"><span style="color: #ff6600; font-size: large;"><strong>בחזרה לגהינום</strong></span><br /><span style="font-size: 130%;">ושוב... שעת בוקר. נכנסת למשרדים. כרגיל הרבה אנשים, תיקים, בלגן ... מחכים.<br />התור לא מתקדם. עומס מטורף. מה יהיה עכשיו? כמה זמן עוד ייקח? סבלנותי על סף פקיעה. עוברת שעה וחצי. נשאר עוד אדם אחד לפני, תודה לאל.<br />- "תהיי נימוסית ונחמדה איתו. דברי לעניין ופשוט תזרמי" אני מזכירה לעצמי "שלא תעיזי להרים עליו את הקול".<br />ואז נשמע פתאום קול משמיים : "מי שרוצה יכול לבוא גם אלי!"<br />יש אלוהים! אני קופצת ממקומי לפני שאנשים אחרים יקדימו אותי. כבר לא חשוב שהמחשב לא עובד, שפניה של הפקידה חמוצות, שלוקח לה חצי שעה לבצע את הפעולה. לא נורא ... העיקר שאני לא צריכה לדבר איתו.</span></div><br /><div align="right" dir="rtl"><span style="font-size: 130%;"></span></div><div align="right" dir="rtl"></div><div align="right" dir="rtl"><span style="color: #33ffff;"><span style="font-size: 180%;"><strong>איזה עולם נפלא. השמש זורחת. אני חופשית!</strong></span> </span></div><span style="color: #33ffff;"></span><br /><span style="color: #33ffff;"><a href="http://www.right-place.co.il/"><span style="color: #33ff33;"><strong>www.right-place.co.il</strong></span></a></span><br /><span style="color: #33ffff;"></span><br /><span style="color: #33ffff;"><span style="color: #666666; font-size: 85%;">Image : From VirgeenYa on Flickr</span></span><span style="color: #33ffff;"></span><br /><div align="right" dir="rtl"><br /></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8818363972491249599-2308317968032176040?l=malkadavid.blogspot.com' alt='' /></div>מלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8818363972491249599.post-13794096135664707692010-04-17T09:29:00.000-07:002010-04-17T09:44:34.307-07:00<a href="http://2.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S8njR0lnpWI/AAAAAAAAAEk/cvYSuOYqXqA/s1600/%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%94+%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%A4%D7%AA.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5461145918477149538" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; WIDTH: 150px; CURSOR: hand; HEIGHT: 200px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S8njR0lnpWI/AAAAAAAAAEk/cvYSuOYqXqA/s200/%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%94+%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%A4%D7%AA.jpg" border="0" /></a> <span style="font-size:130%;">וואו. העיניים שורפות, לא יכולה להזיז את הצוואר ... זה השבוע השלישי שאני יושבת שעות מול המחשב, קוראת מאמרים, כתבות בעיתונים , פורומים ועוד ועוד.<br />כתבה מובילה לכתבה, מאמר מוביל למספר מאמרים אחרים. ממש בור ללא תחתית! אספתי כבר הרבה חומר רלוונטי וערכתי אותו בצורה מסודרת, אבל עדיין לא מספיק. האמת? הדברים כבר מתחילים לחזור על עצמם ... </span><br /><span style="font-size:130%;"><span style="color:#ff6600;">משימות באינסוף<br /></span>רשימת המשימות שהצבתי לעצמי הולכת וגדלה :<br />1. להעשיר את המאגר הגדול שיש לי על חברות השמה ואתרי אינטרנט לחיפוש עבודה. עד היום הלכתי על חברות השמה להייטק. אתרחב גם לתחומים נוספים.<br />מסתבר שהעבודה אינה קלה כל כך. בשנים האחרונות צמחו מאות חברות השמה ואתרי אינטרנט לחיפוש עבודה כפטריות אחר הגשם. צריך גם לדעת פחות או יותר אילו חברות השמה איכותיות ואילו לא. לא פשוט ...<br />חכמה היא למצוא את חברות ההשמה והאתרים הספציפיים לקהל יעד מתחום מסויים וכאלה אין הרבה. מה גם שלא כל החברות בעלות אתרים באינטרנט.<br />2. לעדכן את מאגר המקצועות (שנאסף במשך שנים) שיש בידי במקצועות חדשים שנכנסו לשוק העבודה בשנים האחרונות.<br />לרכז נתונים היכן נתן ללמוד כל מקצוע ומקצוע , האם מקבלים תואר אקדמאי או תעודת גמר, כמה עולים הלימודים ומה דרישות המקצוע.<br />מסתבר שיש אלפי מקצועות (2000 ויותר) הקיימים היום בשוק העבודה, שלא לדבר על מקצועות חדשים שנכנסו בשנים האחרונות.<br />3. לרכז את המאמרים והכתבות הרלוונטיות שיש בנושא הקריירה במקום אחד. גם כאן, מדובר בעשרות!<br />לא פשוט בכלל. עבודה של שבועות . אבל עבודה ששכרה בצידה. זוהי לדעתי הדרך האמיתית לרכישת ידע חשוב ומעודכן. </span><br /><span style="font-size:130%;"><span style="color:#ff6600;">לעבודה ולמלאכה</span><br />יהיה עלי לכתוב תכנית פעולה לשבועות הקרובים, על מה להתמקד בכל יום ויום ומה לכסות. רק כך אדע כיצד לרכז את כל המידע הזה באופן יעיל.<br />המלכודת הגדולה ביותר המאיימת עלי (כמו על כל גולש אינטרנט) היא ההסחות שבדרך, ויש הרבה כאלה : פרסומות המושכות את העין, כתבות המובילות לעוד כתבות מעניינות, רכילות , איזשהו באזז שקופץ מול העיניים. צריך להיות מאד ממוקד כדי לא להיסחף לתוך המערבולת הזו. והסוד – הרבה משמעת עצמית. </span><br /><span style="font-size:130%;"><span style="color:#ff6600;">ערב בא<br /></span>די! אני כבר קרוב ל- 8 שעות על המחשב. אמנם מדי פעם קמתי מהכיסא לאכול משהו, להסתובב קצת ולשאוף אוויר, אבל אני כבר לא יכולה יותר. אעביר את המחשב לרשותה של הבת שלי. היא מחכה הרבה זמן.<br />אני את היום שלי עשיתי. הצוואר שלי עקום לגמרי.</span><br /><br /><span style="font-size:180%;color:#33ffff;">מחר יהיה יום חדש!</span><br /><div dir="rtl" align="right"><a href="http://www.right-place.co.il/"><span style="color:#33ff33;">www.right-place.co.il</span></a></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:85%;">image : by Jeckleton on Flickr</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8818363972491249599-1379409613566470769?l=malkadavid.blogspot.com' alt='' /></div>מלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8818363972491249599.post-34893203957227590172010-04-01T04:17:00.000-07:002010-04-01T06:54:45.137-07:00<a href="http://4.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S7SlCKRxoXI/AAAAAAAAAEU/lu73DU-a5Es/s1600/%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A5+%D7%9C%D7%97%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A9+%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94+%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%9C%D7%942.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5455166505189745010" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand; HEIGHT: 133px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S7SlCKRxoXI/AAAAAAAAAEU/lu73DU-a5Es/s200/%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A5+%D7%9C%D7%97%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A9+%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94+%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%9C%D7%942.jpg" border="0" /></a><br /><div><br /><br /><div><br /><br /><br /><div><br /><br /><br /><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-size:130%;">אני פוקחת את עיניי עם קרני השמש הראשונות. למרות שישנתי בקושי ארבע שעות לא ברור לי מאין האושר שממלא אותי, ואז אני נזכרת : יש לי כוון (אולי ייעוד)!! אני נושמת עמוק ומרגישה שפתאום הכל פתוח וקליל. אני קופצת מהמטה לקרוע את היום.</span></div><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-size:130%;">אבל בשם אלוהים, אף פעם לא הייתי עצמאית. איך מתחילים בכלל? מה צריך לעשות קודם? איפה יש מידע על ייעוץ לחיפוש עבודה? מה צריך לדעת בשביל זה? האם הרבה עוסקים בכך? לצערי אין בסביבתי הקרובה אנשים שעבדו כעצמאיים. כולם שכירים, בעבודות מסודרות "עד הפנסיה". לא מהם אוכל לקבל עזרה והשראה.</span><br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>ייעוץ בחיפוש עבודה - יש חיה כזו?</strong></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;"></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;"></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">אני ניגשת למושיע הגדול - האינטרנט. מקישה בגוגל "חיפוש עבודה" וממתינה -<br />לא יאומן! עולם שלם נגלה לעיניי : מאמרים, פורומים, כתבות והמון המון המון יועצים ומאמנים מכל הסוגים הבאים להראות למובטלים המסכנים את האור בקצה המנהרה.</span></div><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-size:130%;">אני בהלם. לא שיערתי שיש כל כך הרבה העוסקים בייעוץ בתחום. מה שבטוח – לא אני המצאתי את הגלגל. מצד שני, במקום שקיימת תחרות כנראה יש גם צורך. ומתחרות אף פעם לא פחדתי. להיפך. יש לי ניסיון עשיר בעבודה בתחום תחרותי מאד, בו גברתי פעמים רבות על חבר'ה צעירים ממני בהרבה. אני בטוחה ברעיונותיי היצירתיים, ביכולותיי , בנחישות ובחוש האלתור שלי.</span></div><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-size:130%;">הגיע הזמן לראות מה מציעים מתחרי לעתיד. בין הכתובות שאני עוברת אני מוצאת אתרים מרשימים – הן חיצונית והן מבחינת התוכן. אחרים מאד לא מקצועיים, מלאים בשגיאות כתיב ונראה שנעשו כלאחר יד – ממש לא מתחשק לקרוא ולפנות לאנשים כאלה. </span><br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>קורסים קורסים תרדוף ...</strong></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">דבר בולט הנגלה לעיניי הוא המיתוג בהכשרה המקצועית : כמעט כל אחד הוא פסיכולוג בהתהוות, עובד סוציאלי בכיר, ראש מחלקה כזו או אחרת, בעל 50 שנה ניסיון ... ומה לא. נזכרתי בפסיכולוגית מטעם שירות התעסוקה אתה נפגשתי לאחרונה. לכאורה בעלת כל הנתונים המקצועיים הרלוונטיים : תואר שני בפסיכולוגיה, ותק וניסיון של שנים עם מחפשי עבודה. בפועל – לא קבלתי ממנה עזרה ולו קמצוץ. ובאמת, מה היא כבר יכולה לחדש לי? מה היא יודעת על שוק העבודה בהייטק? בביוטק? ברפואה משלימה? בייעוץ ואימון אישי? עד כמה היא מכירה את הצרכים של המשרות השונות? את האנשים עצמם? איזה מידע היא יכולה לתת לי על מקצועות אחרים, ההכשרה אליהם וכמה הם מבוקשים בשוק? </span></div><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-size:130%;">רשימת הקורסים שאני נתקלת בהם – לא תבייש שום אוניברסיטה יוקרתית : ייעוץ ארגוני, משאבי אנוש, שווק , סדנאות כאלה או אחרות... אף פעם לא הבנתי מה נותנים כל הקורסים הללו. הרי מה שחשוב הוא הניסיון המעשי. גם שחייה אי אפשר ללמוד בהתכתבות. אהיה כנה עם עצמי ועם אחרים : יכולותיי וניסיוני המעשי בתחום – הם כרטיס הביקור שלי.</span><br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;"><span style="color:#ff6600;"><strong>אימון או אמון?<br /></strong></span>הזמן טס. כבר עברו שלוש שעות, ואני שקועה עמוק בקריאה באתרים השונים. בחיי, זה ממכר...<br />שמתי לב שהרוב עוסקים בכתיבת קורות חיים והכנה לריאיון עבודה. חלקם גם מציעים פגישות אימון. אני לא פסיכולוגית ולא מאמנת. בכלל - כדי לכתוב קורות חיים או לענות כראוי על שאלות בעייתיות בריאיון צריך אימון? לפעמים מספיק מידע ספציפי וזהו. מה שבטוח, הייעוץ שלי יהיה ממוקד וקצר ומכוון לצורך של הלקוח. שתיים שלוש פגישות לכל היותר. אם מישהו ירצה יותר פגישות – יקבל בכיף. אבל אין צורך להאריך את הזמן סתם.</span></div><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-size:130%;">די, הגיע הזמן להפסקה. ברור שהולכת להיות לי כאן עבודה בגדול : גם לבדוק מה התחומים העיקריים שיש בהם צורך, גם ללמוד מהמאמרים הקיימים דברים חשובים, להתעדכן במקצועות החדשים שנכנסו היום, מהי ההכשרה הדרושה להם, היכן לומדים מה , כמה עולה כל דבר ועוד הרבה יותר.</span></div><div dir="rtl" align="right"><br /><strong><span style="font-size:130%;"><span style="color:#33ffff;">באלוהים, אני מרגישה שאני מסוגלת לאכול חצי מקרר עכשיו!</span> </span></strong><br /></div><div dir="rtl" align="right"><a href="http://www.right-place.co.il/"><span style="font-size:130%;color:#33ff33;">http://www.right-place.co.il/</span></a><span style="font-size:130%;"> </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;"></span> </div><div dir="rtl" align="right">Image : from fayewesthausen on flickr</div></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8818363972491249599-3489320395722759017?l=malkadavid.blogspot.com' alt='' /></div>מלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8818363972491249599.post-58296221138028291862010-02-19T02:57:00.000-08:002010-05-11T14:16:05.768-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><a href="http://4.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S350rK_Th5I/AAAAAAAAAD0/Ll-Rt0ip7iM/s1600-h/%D7%9C%D7%90%D7%9F+%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%9B%D7%99%D7%9D.jpg"><img alt="" border="0" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5439913684943210386" src="http://4.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S350rK_Th5I/AAAAAAAAAD0/Ll-Rt0ip7iM/s200/%D7%9C%D7%90%D7%9F+%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%9B%D7%99%D7%9D.jpg" style="cursor: hand; float: right; height: 179px; margin: 0px 0px 10px 10px; width: 194px;" /></a><br /><div><br /><div><span style="font-size: large;"><strong><span style="font-size: small;">זהו. נפלה ההחלטה. הולכים לעצמאות. יופי!</span>&nbsp; </strong></span><span style="font-size: small;">אבל מה בדיוק הכיוון? פה קבור הכלב ...</span><br />מאז ועד היום לא ידעתי לענות על השאלה "מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה?". אין לי מושג מה היעוד האמיתי שלי בחיים. ניסיתי מספר לא קטן של כוונים והבנתי חד משמעית שרובם אינו מתאים לי. אבל מה בשם אלוהים כן מתאים ...<br />אני מעבירה לנגד עיני (כפי שעשיתי לא פעם בעבר) את מגוון היכולות ותחומי העניין שלי :<br /><br /></div><div><strong><span style="color: #ff9900;"><span style="color: #ff6600; font-size: large;">מרוב כישורים לא רואים את היער</span></span></strong><br /><br />- <strong>שמיעה מוסיקלית יוצאת דופן</strong> - נחמד. אבל מה בדיוק אעשה אתה? אני לא מתכוננת להקים להקה. ואת הביטלס כבר המציאו גם ללא עזרתי.<br />- <strong>יצירתיות בעבודת יד</strong> - נו באמת, אפשר להתפרנס מזה? גם מוצלחים ממני לא הביאו מזה אוכל.<br />- <strong>אהבת קריאה</strong> – אפתח ספריה חדשה? חנות ספרים ... לא ממש קוסם לי.<br />- <strong>כשרון כתיבה</strong> – יופי, אכתוב את זיכרונותיי בפנסיה. לא מתאים לעכשיו!<br />- <strong>יכולת לוגית ומתמטית</strong> – בסרט הזה כבר היינו.<br />- <strong>זיכרון פנומנאלי לאירועים ופרצופים</strong> – אלך לפתוח מחלקה עצמאית לזיהוי פלילי? סוכנות בלשות?<br />- <strong>חוש טכני מעולה</strong> – ומה? אלך עם שריריי ה'משורגים' לעסוק בשיפוצים, נגרות או אינסטלציה?<br />- <strong>עניין גובר והולך במכונאות רכב</strong> – אפתח עכשיו מוסך?!!<br />- <strong>עניין בפסיכולוגיה חברתית</strong> – לאן בדיוק זה יוליך אותי?<br />- <strong>כשרון משחק</strong> – יותר מדי חשיפה. גזילת אנרגיות מטורפות. הבנתי את זה כבר לפני 20 שנה.<br />-<strong> חוש אלתור וגמישות מחשבה</strong> – טובים כאשר יש כוון נתון , ולי אין.<br />בקיצור, כלום אחד גדול. זו הבעיה, מרוב 'יכולות' אני לא רואה מה אני <strong>יכולה באמת</strong> לעשות. שום רמז.<br /><br /><span style="font-size: large;"><span style="color: #ff6600;"><strong>אין חכם כבעל נסיון</strong></span></span><br /><span style="font-size: small;">מנסה דרך דברים שצברתי בהם ניסיון במהלך החיים :</span><span style="font-size: large;"></span>- <strong>הוראה או הדרכה בהייטק</strong> – יש לי פחד קהל נוראי, וזה לא מעניין אותי כעיסוק.<br />- <strong>כתיבה טכנית או עריכת תוכן בהייטק</strong> – זה היה יכול להיות נחמד אלמלא העובדה המצערת שאם אינך דובר אנגלית כשפת-אם, אינך נחשב במחוזות אלה. גם כאן לא אמצא ישועה.<br /><br />אולי דברים שתמיד רציתי לעשות ולא מצאתי זמן?<br />הדבר היחיד שעולה הוא הרצון <strong>לעזור לנזקקים</strong>. תמיד הבטתי בקנאה בכל אותם מתנדבים המעניקים מעצמם לאלה הצריכים עזרה. אף פעם לא היה לי זמן לפעילות מעין זו ולא ראש פנוי. אני בטוחה שזו הרגשה מרוממת לעזור לאנשים ולהרגיש שאתה עושה משהו לנשמה. <strong>אם יש לך מספיק כסף למחייתך כמובן.</strong> אבל, כשצריך לשרוד, משתנים סדרי העדיפויות ...<br /><br /><strong><span style="color: #ff6600; font-size: large;">קצה של חוט</span></strong><br />אולי מכוון של צורך : מה אנשים צריכים היום? בתקופת מיתון כזו, הרבה מובטלים, אנשים מחפשים עבודה, זקוקים לעידוד...<br />ואז, זה קופץ : <strong>יש! ייעוץ בחיפוש עבודה!</strong> איך לא חשבתי על זה קודם? הרי הפכתי לאוטוריטה בחיפושי עבודה. עשיתי זאת לא מעט במהלך הקריירה שלי עד שהפכתי ממש מומחית. עזרתי להרבה חברים שעבדו אתי למצוא עבודה בתחום בדיקות התוכנה בהיי טק. הכנתי מועמדים לקבלה לעבודה כל כך הרבה פעמים. וכמה פעמים נועצו בי חברים ומכרים כשהיו בצומת דרכים בקריירה האישית שלהם? איך לא חשבתי בכוון?<br />ובכלל, יש כאן הרבה עזרה לאנשים. סגירת מעגל עבורי. אולי זה סוג של ייעוד בשבילי?<br /><br />אור ממלא את עיניי. מזמן לא הרגשתי כל כך טוב.<br /><br /><span style="color: #33ffff;">סוף-סוף נפתח לי קצה של שביל ...</span><br /><br /><span style="color: #33ffff; font-size: 130%;"></span><br /><a href="http://www.right-place.co.il/"><span style="color: #33ff33;">http://www.right-place.co.il/</span></a></div><div></div><div><span style="font-size: 85%;">Image : Einstein Reborn on Flickr</span></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8818363972491249599-5829622113802829186?l=malkadavid.blogspot.com' alt='' /></div>מלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8818363972491249599.post-34025430752567030602010-02-03T02:20:00.001-08:002010-02-03T04:32:15.747-08:00<a href="http://1.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S2lrlFnJAmI/AAAAAAAAADc/4pQ2dhYWICU/s1600-h/%D7%99%D7%A8%D7%97+laurenBurns.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5433992710304891490" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 243px; CURSOR: hand; HEIGHT: 320px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S2lrlFnJAmI/AAAAAAAAADc/4pQ2dhYWICU/s320/%D7%99%D7%A8%D7%97+laurenBurns.jpg" border="0" /></a><br /><div dir="rtl" align="right">שעת לילה מאוחרת, כמעט בוקר. כולם ישנים כבר מזמן. זוהי השעה האהובה עלי מאז ומתמיד. אני יושבת ובוהה בחלון בחשכת הלילה, מקשיבה לקולותיו.<br />בשעה זו ראשי נקי, חופשי מהסחות הדעת של היום. לא נתן לתאר לכמה מבחנים למדתי, כמה עבודות עשיתי, כמה מהחלטות חיי החשובות ביותר נפלו בשעה הזו. רוגע נופל עלי, טרדות היום אינן מגיעות לכאן.<br />זוהי ההזדמנות לגלגל בחופשיות את המחשבות הטורדות את מוחי כבר תקופה ארוכה. זה הזמן לנהל שיחה נוקבת עם מכר ותיק שלא נפגשתי אתו מזמן – עם עצמי.</div><div dir="rtl" align="right"><br />- <strong>את חושבת שלהיות עצמאית הכי מתאים לך</strong>?<br />- כן.<br /><br />- <strong>את יודעת שזה לא מצב בטוח ...<br /></strong>- ולהיות שכירה בגיל קרוב ל-50 יותר בטוח?<br /><br />- <strong>תצטרכי לעבוד קשה מאד!</strong><br />- ומה עשיתי עד עכשיו? לא עבדתי קשה? הפעם לפחות זה למען עצמי.<br /><br />- <strong>את יודעת שתצטרכי לשלם מחיר ...</strong><br />אני שותקת. זה נכון. אשלם מחיר כבד של לחץ גדול, חוסר ודאות, בדידות, חרדות, נדודי שינה, מצבי רוח ... קשה לי לענות על זה...<br />- זה מפחיד... אבל איזו אלטרנטיבה יש לי? מתחדשת השיחה אחרי מספר דקות.<br /><br />- <strong>את יודעת שאם תעזבי את ההייטק אין דרך חזרה.</strong><br />- ואם לא אעזוב? מי מבטיח לי שאוכל להמשיך? ובאיזה מחיר?<br /><br />- <strong>מה עם עבודה כשכירה במקצועות אחרים?<br /></strong>- במה בדיוק? ללא ניסיון, מי יקבל אותי בגיל כזה למקצוע אחר? ושוב לעבוד תחת בוס שקטן עליי בעשרה מספרים? זה גרוע ממוות.<br /><br />- <strong>את יודעת שתצטרכי לרדת ברמת החיים שלך בצורה משמעותית. אולי אפילו לחיי עוני.<br /></strong>- נכון. אבל אני לא מפונקת. בשביל מטרה מתאימה – אני מוכנה לגור גם בצריף. לא מתים מזה.<br /><br />-<strong> את אולי כן, אבל חשבת על בעלך ובתך? מה בדיוק יעשו הם?</strong><br />- עד עכשיו נקרעתי בגלל שחשבתי רק עליהם. עכשיו הגיע הזמן שיחשבו עלי. אני לא מוכנה להרוג את עצמי בטרם עת כדי לממן בית יפה עם גינה ורכב. ואם אמות, ממילא לא יהיה להם דבר מכל זה.<br /><br />- <strong>לא יהיה לבתך כסף לבגדים שהיא צריכה, חוגים שהיא רוצה, בילויים ...<br /></strong>- היא תלך לעבוד בבייבי-סיטינג, טיול עם כלבים והדרכה בקייטנות ותשיג בעצמה את הכסף לבגדים. אמי נותנת לה גם דמי כיס. זו הכנה מצוינת לחיים. אהבה ועזרה היא תמשיך לקבל מאיתנו מלא החופן. קורת גג ואוכל יהיו לה. היא לא תיזרק לרחוב.<br /><br />- <strong>את חושבת שאת מסוגלת ללכת לחברות ומוסדות ולשווק את עצמך? לעמוד ולדבר מול קהל? לנהל משא ומתן על מ</strong><strong>חיר? ליצור קשרים?<br /></strong>פה קבור הכלב! כאן נחשפים המחסומים העצומים שהיו לי מאז ומעולם : חוסר ביטחון עצמי בנסיבות חברתיות, קושי בשווק עצמי (לעומת שווק אחרים בהצטיינות...), קושי במשא ומתן ועוד כהנה וכהנה. עם ה'שדים' הללו אצטרך להתמודד בכל הכוח. לא עשיתי זאת אף פעם. זוהי כנראה גם הסיבה שלא פרצתי קדימה עד היום ...<br />- דבר אחד אני יודעת בוודאות : כאשר החלטתי להתמודד עם פחד כלשהו, עשיתי זאת עד הסוף. מעולם לא נתתי לעצמי להירתע מהתמודדות.<br /><br />- <strong>מה יהיה אם לא תצליחי?<br /></strong>- מה שבטוח, לא אחזור לעבודה שכירה בהיקף שהיה קודם. גם אם לא אצליח בדבר אחד, אנסה דבר אחר. בסופו של דבר אני מאמינה שאמצא את מקומי. במקרה הכי גרוע אתן שיעורים פרטיים ואסייע בכתיבת עבודות לסטודנטים דבר שבו אני מצטיינת.<br /><br />- <strong>וממה תחיי בינתיים? הרי לוקח זמן עד שתראי כסף אם בכלל?<br /></strong>- לא אכפת לי לעבוד בשכר מינימום בסקרים, חלוקת עיתונים ועבודות זמניות מסוג זה. העיקר לא לשבת כל היום תחת אחריותו של בוס זה או אחר. אם לא יספיק הכסף, נצטרך לעבור לדירה קטנה יותר ונשכיר את הבית. אנחנו נחיה עם מה שיש.<br /><br />- <strong>את יודעת שיש לך עוד 16 שנה עד שתגיעי לפנסיה. כך תתנהלי עד אז?<br /></strong>- מי חושב כל כך רחוק?! אני לא יודעת מה יהיה מחר... כשנגיע לגשר נעבור אותו...<br /><br />- <span style="font-size:130%;color:#33ffff;"><strong>אם כך, נצא לדרך חדשה. יהיה מה שיהיה!!</strong></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><br />אני חשה סחוטה. השיחה לא הייתה קלה לי. במהלכה עלו הרבה מטענים רגשיים שגזלו ממני אנרגיה רבה. נראה לי שהדרך היחידה כרגע מובילה למיטה. לא יכולה לחשוב יותר על כלום.</div><br /><div dir="rtl" align="right"><br /><strong><span style="font-size:130%;">מחר נמשיך מכאן הלאה ... לילה טוב.</span></strong> </div><br /><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"><a href="http://www.right-place.co.il/"><span style="color:#33ff33;">www.right-place.co.il</span></a></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">Image : by LaurenBurns on Flickr</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8818363972491249599-3402543075256703060?l=malkadavid.blogspot.com' alt='' /></div>מלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8818363972491249599.post-53143563402940322952010-01-27T08:03:00.000-08:002010-01-27T08:55:21.980-08:00<a href="http://4.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S2BqyrhLemI/AAAAAAAAADU/L8U13w_wq8g/s1600-h/%D7%91%D7%99%D7%98%D7%95%D7%97+%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5431458569516710498" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 144px; CURSOR: hand; HEIGHT: 119px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S2BqyrhLemI/AAAAAAAAADU/L8U13w_wq8g/s400/%D7%91%D7%99%D7%98%D7%95%D7%97+%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99.jpg" border="0" /></a><br /><div><br /><div dir="rtl" align="right">אני יורדת מהאוטובוס. מולי עומד בניין שעברתי לידו מאות פעמים בעבר אך מעולם לא נכנסתי לתוכו. הביטוח הלאומי. מי שרוצה לקבל דמי אבטלה חייב לעבור דרך כאן...<br />תור ארוך של אנשים משתרך ליד הכניסה. שומרים חמושים עומדים ובודקים בקפדנות את תיקי הנכנסים. אני בהלם – יותר גרוע מבסיס צבאי. </div><div dir="rtl" align="right"><br />סוף-סוף אני זוכה להיכנס פנימה. אני מביטה סביב ולא מאמינה. לא נתן לראות דבר מרוב אנשים הצובאים על דלפקי הקבלה. בפינה אחרת יושבים עשרות ומחכים לתורם. רעש והמולה מסביב. כל כך הרבה נזקקים למוסד הזה. עצוב .</div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>קבלת פנים חגיגית<br /></strong></span>אני מחכה בסבלנות בתור לפקידת המודיעין בקבלה. מביטה סביבי. לידי עומד אדם בגיל העמידה בעל חזות מוזנחת שראה ימים טובים יותר ומנסה כל הזמן להידחף ולהגיע לפקידה תוך סינון קללות עסיסיות לכל עבר. האנשים מביטים בו מזועזעים, וכל אחד המנסה להרגיעו זוכה במטח מחודש.<br />אני, שברגיל הייתי ששה להעמיד אדם כזה במקום – מביטה באומלל בחמלה, שלא שיערתי שיש בי. "בוא, תכנס לפני." אני אומרת לו בעדינות "עוד מעט הפקידה תתפנה ותקבל אותך". הוא נעמד לפני וראה זה פלא – הקללות פסקו לרגע ושקט השתרר.</div><div dir="rtl" align="right"><br />אני מגיעה לפקידה והיא מפנה אותי לאגף המתאים. אני לוקחת מספר וההמתנה האינסופית מתחילה (בערך 50 איש לפניי כרגע בהערכה גסה...)</div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>הקומדיה האנושית</strong></span></div><div dir="rtl" align="right">אני מרותקת. מגוון האנשים כאן הוא עצום. מכל הקשת החברתית : נשים צעירות דתיות וחילוניות כאחד עם ילדים קטנים, יהודים וערבים, נכים, פגועי נפש, קשישים שחלקם לא מתפקדים, עבריינים, נרקומנים, ועוד רבים אחרים. בליל של שפות. <strong>ברוך בואכם לפלנטת עלובי החיים!</strong> כולם מתבקשים לרדת.</div><div dir="rtl" align="right"><br />כואב הלב. איפה הייתי עד עכשיו כשהייתי עסוקה בבועת ההייטק? אלו החיים האמיתיים : האנשים הללו, המצוקות שלהם, הכאב. אלה האנשים המעניינים באמת. אנשים סובלים לעיתים שלא באשמתם, שהגיעו לפת לחם, ומתמודדים מול שרירות לב של רשויות אטומות. אנשים שהחברה המוגבלת והמנוכרת שלנו הקיאה מקרבה כבר מזמן. </div><div dir="rtl" align="right"><br />צריך להשקיע כסף כדי לעזור לאנשים הללו – במקום לשפוך אותו על פרסומות מטופשות בטלוויזיה שבא רק לברוח מהן, או לרפד את לשכותיהם של חברי הכנסת ושועי המדינה.<br />כאן המקום היחיד המציע להם קצת עזרה. כל אחד אחר טומן את הראש בחול ומסרב לקחת אחריות. העזרה הכספית העלובה שהם מקבלים כאן זהו הדבר היחיד שיש להם.</div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;"><strong><span style="color:#ff6600;">מלאכי הרחמים</span><br /></strong></span>אני מביטה בפקידות הקבלה : איך יש להן כוח לשבת ככה כל היום מול קהל בלתי פוסק של אנשים נזעמים, מיואשים, בודדים, המנסים לקבל קצת יחס ותשומת לב ולעיתים בדרכים לא כל כך עדינות? מאין יש להן סבלנות לאינסוף פניות, תלונות, צעקות, קללות, איומים ולעיתים בכי? "כל הכבוד להן". אני אומרת לעצמי. "אני לא יודעת אם הייתי מחזיקה מעמד בסיטואציה כזו".<br />לא לכל הפקידות יש סבלנות באותה מדה. לעיתים תזכו במענה לאקוני וחסר יחס, רק כדי לסיים עניין וללכת הלאה. העקר לגמור את היום. פעמים רבות נתקלים גם כאן בחוסר הבנה ואטימות או חוסר רצון לעזור ולו במינימום.</div><div dir="rtl" align="right"><br />מצד שני ישנן המיוחדות, שלבן רחב ועיניהן קורנות אור. הן רואות בעבודה זו מעין שליחות. הן מקשיבות בסבלנות, מנסות למצוא דרך להסביר, לייעץ, לעזור. מתייחסות בכבוד אנושי לכל אדם באשר הוא. מלאכים אמיתיים. אני חשה צביטה בלב- משהו הדומה לקנאה. קטונתי ביחס אליהן.</div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-size:130%;color:#ff6600;">איך מעבירים את הזמן?<br /></span></strong>עוברת שעה. כל הזמן מגיעים עוד ועוד אנשים והסוף אינו נראה באופק. </div><div dir="rtl" align="right"><br />פתאום נכנס פנימה אדם צעיר בעל כרס ענקית . "משהו לא תקין כאן" אני אומרת לעצמי בחלחלה. "הוא כנראה סובל ממשהו. הוא ממש מעוות".<br />בחור עם מכשיר שמיעה עומד מבולבל בכניסה. אינו מבין מה עליו לעשות. אנשים נרתעים ממנו והוא נראה חסר אונים לחלוטין. אני קמה ופונה אליו, מסבירה לו לאיזה חדר עליו לפנות.<br /></div><div dir="rtl" align="right">אנשים עומדים ומתנועעים מצד לצד בחוסר סבלנות, חלק בוהים בתקרה בייאוש. חלקם משוחחים עם אחרים כדי להעביר את הזמן. אחרים ממלמלים לעצמם מלמול חסר פשר. אני מחפשת דמויות מעוררות עניין. מנסה לנחש איזה סיפור עומד מאחריהם, מה הביא אותם להנה. אפשר לכתוב ספר על הדמויות שאני רואה כאן.</div><div dir="rtl" align="right"><br />צעקה רמה קוטעת פתאום את הרהוריי. באחד האשנבים עומד קשיש ומאיים על הפקידה בצעקות אימים ונפנופי ידיים. הפקידה המסכנה שהתייאשה כבר מלהסביר לו בפעם המי יודע כמה שאינה יכולה לעשות דבר, מזמינה בהיסטריה את קצין הביטחון. קצין הביטחון, כולו זקוף וקשוח – פורץ בצעקות על הקשיש ומאיים לסלקו החוצה. אין רגע דל! </div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>בחזרה - לחופש!<br /></strong></span>ממשיכים לחכות. כבר עברו כמעט שעתיים. אני לא מרגישה כמעט את הרגליים. כל הגוף מאובן. כבר נמאס לי. רוצה כבר ללכת. אני מרגישה חנוקה, רוצה אוויר צח, שמש, קצת צחוק. מספיק אומללות ליום אחד.</div><div dir="rtl" align="right"><br />תודה לאל. הגיע תורי. מדובר בעניין פעוט וקצר, למלא טופס וללכת. בשביל זה חיכיתי קרוב לשעתיים...<br /></div><div dir="rtl" align="right">אני יוצאת החוצה ונושמת לרווחה. נפלא. אני מחוץ למקום הזה. </div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#33ffff;">מעולם לא היה החופש מתוק כל כך.</span></div><br /><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><br /><div dir="rtl" align="right"><a href="http://www.right-place.co.il/"><span style="color:#33ff33;">www.right-place.co.il</span></a> </div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8818363972491249599-5314356340294032295?l=malkadavid.blogspot.com' alt='' /></div>מלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8818363972491249599.post-16778298628988854292010-01-20T02:16:00.000-08:002010-01-20T05:50:41.472-08:00<a href="http://4.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S1cJmOhKvVI/AAAAAAAAACs/I1lixoPuDEM/s1600-h/%D7%98%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9F+%D7%A1%D7%9C%D7%95%D7%9C%D7%A8%D7%99.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5428818428155313490" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; WIDTH: 100px; CURSOR: hand; HEIGHT: 100px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S1cJmOhKvVI/AAAAAAAAACs/I1lixoPuDEM/s400/%D7%98%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9F+%D7%A1%D7%9C%D7%95%D7%9C%D7%A8%D7%99.jpg" border="0" /></a><br /><div dir="rtl" align="right">שעת בוקר מוקדמת. מחכה בתחנה לאוטובוס כמעט 20 דקות. או! תודה לאל... הגיע. אני עולה לאיטי ומחפשת מקום ישיבה. האוטובוס די מלא וצפוף, אבל בקצה האחורי תמיד יש מקום (מי יטרח לעבור את המחסום הבלתי עביר של העומדים במרכז האוטובוס).</div><div dir="rtl" align="right"><br />הנה מקום פנוי ... מעולה. אני מתיישבת. הראש עוד רדום משנת הלילה. אין לי חשק לעשות דבר כרגע. רק לנסוע ולתת לעצמי להתעורר לתוך היום. בשקט. ברגוע ...<br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="color:#ff6600;"><strong>מוסיקה - פיצוץ</strong></span></div><div dir="rtl" align="right">אמרנו שקט? ברגע שזז האוטובוס מהתחנה נשמע פיצוץ מחריש אוזניים מכוון הספסל האחרון. אני קופצת בבהלה ומסתובבת אחורה כשבמוחי עולים התסריטים הגרועים ביותר האפשריים, לא עלינו.<br />ומה אני רואה? חבורה של תלמידים כבני 14-15 מתפתלת מצחוק כשבמרכזה טלפון סלולארי דולק ומשמיע צלילי אימים בקולי קולות. </div><div dir="rtl" align="right"><br />הטלפון הסלולארי רבותי, הוא הקללה הגדולה של המאה הזו. במיוחד בארצנו הקטנטונת הנגועה בחיידק הפטפטת יותר מכל מדינה אחרת. לא די שקיימת סכנת קרינה, גם מי שלא מעוניין, חייב 'לדפוק את האוזניים' ואת המוח בצורה זו או אחרת: במונית, באוטובוס, ברכבת או בקניון. בכל מקום בו יש אנשים, עליך לשמוע, ועוד בקולי קולות את האג'נדה או המוסיקה של כל קשקשן פוטנציאלי. חייזר אם היה נוחת כאן, היה חושב שגילה גזע מיוחד : יצורים עם אנטנות וחוטים באוזניים, עם ראש המוטה הצידה בצורה עקומה ולא ברורה ופה הזז ללא הרף בעווית עצבנית בדרך כלל בתיאום מלא גם עם הידיים ...<br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="color:#ff6600;"><strong>הפעם - יוצאים למלחמה!<br /></strong></span>הפעם אני לא מוותרת : 'חבר'ה איכפת לכם להנמיך את הווליום?' אני שואגת 'תחסכו לי את הרעש שלכם על הבוקר'. כל האוטובוס מסתובב אחורה ומביט בי. עיניים רבות אסירות תודה.<br />תודו על האמת. לא פשוט להתעמת מול חבורה שכזו. צריך הרבה אומץ ואתם מסתכנים בהתבזות מוחלטת. רוב האנשים מעדיפים לסבול בשקט מאשר לאמר משהו.</div><div dir="rtl" align="right"><br />- "מה , מה קרה? את לא אוהבת את המוסיקה?" מיתמם אחד מהתלמידים לצחוקם הגובר של חבריו "אז יאללה משה, שים לה משהו יותר יפה!" קול הדומה להמראת מטוס בזמן אמת מרעיד את האוטובוס כולו.<br />- "חבוב אתה חושב שזה נמל התעופה בן-גוריון? מה זה הזבל הזה?" אני מנסה בחוסר תקווה מוחלט.<br />מי שלא ראה את השתוללות הצחוק המחודשת לא ראה שמחה מימיו ... </div><div dir="rtl" align="right"><br />אכלתי אותה... עכשיו אצטרך להיתקע עם הסיוט המוסיקאלי הזה עד סוף הנסיעה. בחיי, אם הייתי תופסת את מי שהמציא את המכשיר המטופש הזה הייתי הורגת אותו על המקום! בלי נקיפות מצפון!<br />אז מה עושים עכשיו? יש המון פקקים בדרך ועד שתסתיים נסיעת האימים הזו תעבור לפחות חצי שעה! אלוהים ... אני שוקעת בחוסר אונים בכסא, מנסה להעביר את הזמן בהתבוננות החוצה. הזמן לא עובר... ובינתיים המונוטוניות של התופים משגעת אותי לגמרי. </div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="color:#ff6600;"><strong>אם אינך יכול להלחם בהם - הצטרף אליהם ...<br /></strong></span>פתאום עולה במוחי רעיון : אתקשר לבעלי ואשתף אותו במסיבה. לפחות אעביר את הזמן קצת יותר ביעילות. אם לא יועיל גם לא יזיק. ממילא הלך הסיכוי לנסיעה שקטה היום.<br />אני מפנה את מקומי לקשיש שמתקדם לעברי ובעודי עומדת אני מתקשרת לבעלי : "תקשיב, יש פה מסיבה לא נורמאלית!" אני אומרת בקול רם בעודי מביטה במכוון במנהיג החבורה. "חבל על הזמן מה שהולך פה!" אני מושיטה את הטלפון הנייד שלי לכוון החגיגה שמאחוריי כדי שגם הוא יוכל ליהנות מהשואו.</div><div dir="rtl" align="right"><br />מכת חשמל עברה בקרב החבר'ה.<br />- "מה, את משמיעה לו את המוסיקה? הוא אוהב אותה?" שואל אחד מהם.<br />- "ברור, מה חשבת? הוא נדלק לגמרי! גם אני עוד מעט אתחיל לרקוד!" אני אומרת.<br />- "אבל לא אהבת את זה מקודם". אומר השני.<br />- "מה קרה לך? דבר כזה? יחיד בדורו! קדימה! נחגוג!" .</div><div dir="rtl" align="right"><br />שיר מחליף שיר. הצחוקים עולים עד לב השמיים. אבל עוצמת המוסיקה ,למרבה הפלא , ירדה בצורה ניכרת.<br />בעלי כבר משוכנע (לחלוטין) שירדתי מהפסים לגמרי אבל לי לא אכפת. אני נכנסת לאווירה במלוא המרץ : מפטפטת, צוחקת מהשטויות (ואיזה שטויות !!) ונזכרת שהייתי גם אני ילדה פעם.</div><div dir="rtl" align="right"><br />פתיחת הדלת האחורית קוטעת באחת את ההפנינג. 'ביטוח לאומי!' מכריז הנהג. וואו, אני צריכה מהר לרדת. "תיהנו חבר'ה!" אני זורקת מאחרי גבי וממהרת החוצה שנייה לפני שהנהג סוגר עלי את הדלת. </div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#66ffff;">בחיי, הנסיעה <span style="font-size:180%;">הזו </span>עברה מהר ...<br /></span></div><br /><br /><br /><div dir="rtl" align="right"><a href="http://www.right-place.co.il/"><span style="color:#33ff33;">www.right-place.co.il</span></a><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8818363972491249599-1677829862898885429?l=malkadavid.blogspot.com' alt='' /></div>מלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8818363972491249599.post-27883626720478606462010-01-13T02:40:00.000-08:002010-01-20T06:21:39.633-08:00<a href="http://3.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S1cQIhU7biI/AAAAAAAAADE/5tR0LLroFjY/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%A9+%D7%94%D7%99%D7%99%D7%98%D7%A7.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5428825614389571106" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; WIDTH: 67px; CURSOR: hand; HEIGHT: 100px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S1cQIhU7biI/AAAAAAAAADE/5tR0LLroFjY/s400/%D7%90%D7%99%D7%A9+%D7%94%D7%99%D7%99%D7%98%D7%A7.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div dir="rtl" align="right">צלצול הטלפון מעיר אותי בשעת בוקר מוקדמת. רדומה ואפופה אני מרימה את השפופרת.<br />- "בוקר טוב, מדברת רותי [שם בדוי] מחברת [חברת השמה ידועה]. רציתי לדעת אם את מחפשת עדיין עבודה".</div><div dir="rtl" align="right"><br />קולה מעורר בי נשכחות, צליל מעולם שפוי יותר בו הייתה לי עבודה, או לפחות ידעתי במה אני עוסקת, להבדיל מחוסר הוודאות והבלבול בהם אני נתונה היום. בבת אחת אני קופצת מהמיטה.</div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>איזה יופי - עדיין לא שכחו אותי!</strong></span><br />- "אשמח לשמוע מה שיש לך להציע" אני עונה, מתאמצת ככל יכולתי להסתיר את העובדה שזה עתה קמתי. איזה יופי! עדיין מתעניינים בי. למרות שאני לא באמת מחפשת עבודה, אני מרגישה מוחמאת.<br />- "מדובר בחברת תקשורת גדולה במרכז. הם מחפשים איש אוטומציה שיבנה בשבילם את מערך הבדיקות האוטומטיות מאפס. זו משרה הדורשת הרבה ידע, עצמאות וראש גדול".</div><div dir="rtl" align="right"><br />וואו! התעורר בי רגש ישן של התלהבות. לא יכול להיות טוב יותר. ליצור משהו מהתחלה ולהיות אחראית עליו, מעולה! ובכלל, זוהי הזדמנות לחזור למעגל העבודה, לזקוף ראש, להתפרנס בכבוד ...<br />אבל - שוב לעבוד ימים שלמים בלחץ? לא לראות אור יום? לא לחיות? הרי לא סתם התלבטתי והחלטתי לעזוב את התחום. ועכשיו - לסגת ולהתקפל? לתת לפחד מהלא נודע להשתלט עלי?</div><div dir="rtl" align="right"><br />- "אוקיי" אני שומעת את עצמי עונה, "נשמע מעניין".<br />- "בואי ונקבע ריאיון ואספר לך על המשרה יותר פרטים".<br />- "מצויין".<br />קבענו מועד לריאיון.<br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>אם כבר החלטתי לעזוב - אז למה להמשיך?<br /></strong></span>בשביל מה עשיתי את זה? אני תוהה, אם כבר חשבתי לעזוב את תחום ההייטק אז למה לא ללכת עד הסוף?<br />אבל - אולי רק נראה במה מדובר? למה לסגור אפשרויות מראש? נשמע מה יש לחברה הזו להציע.<br />ההתלבטות שוב קורעת אותי לגזרים : מצד אחד, ברור חד משמעית שאין לי עתיד בהייטק. מצד שני צריך פרנסה, ומה האלטרנטיבה? מה יהיה אם לא אמצא עבודה בשום מקום? בצעד כזה אני הולכת לשרוף את כל הגשרים מאחוריי. לא תהייה יותר דרך חזרה. אין גם רשת בטחון. והאמת- אני פוחדת ...</div><div dir="rtl" align="right"><br />חברת תקשורת גדולה... נורה אדומה נדלקת במוחי. אני נזכרת בכל הפעמים שעבדתי בחברות תקשורת : בצוות הבדיקות נתקלתי בבורות משוועת בקרב הבודקים וראשי הצוותים שאמנם היו חזקים מאד מבחינה טכנית, אך לא הבינו דבר וחצי דבר בהבדל בין בדיקות ידניות לאוטומטיות. היה להם מובן מאליו שעלי לבצע בו זמנית גם את הבדיקות הידניות שלהם.<br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="color:#ff6600;"><span style="font-size:130%;"><strong>האמנם בדיקות אוטומטיות ?</strong></span><br /></span>מבלי לגלוש לפרטים טכניים : ההבדל בין בדיקות תוכנה אוטומטיות וידניות אקוויוולנטי להבדל בין רופא ואחות בבית חולים בהתאמה. מדובר בשני מקצועות נפרדים שיש ביניהם שוני מהותי ונדרשים לכל אחד מהם כישורים והכשרה אחרים לחלוטין. אי אפשר לצפות מרופא שיעשה את תפקיד האחות וההיפך. ובטח לא לעשות את שני התפקידים יחד.</div><div dir="rtl" align="right"><br />למה ללכת רחוק? החברה האחרונה בה עבדתי היא דוגמא מצוינת לבורות וחוסר הבנה מסוג זה : בריאיון העבודה הוסבר לי בפירוש שמחפשים איש אוטומציה שיבנה את מערך הבדיקות האוטומטיות מאפס ויהיה אחראי על התחום. "רק בעיתות לחץ, כאשר יהיה צורך, יהיה עליו גם לעזור לצוות הבודקים הידניים" נאמר לי.<br />אני בתמימותי, חדורת רצון טוב, לא חשדתי בדבר. רק כאשר התחלתי לעבוד בפועל, וראיתי עד כמה לחצו עלי באגרסיביות כבר מההתחלה לבצע בדיקות ידניות, הבנתי שלא היה שם מושג קלוש מהן בדיקות תוכנה בכלל ואוטומציה בפרט.</div><div dir="rtl" align="right"><br />מגיע יום הריאיון. אני כבר מוכנה : עברתי מספר ימים קודם על הרשימות שהכנתי אודות ניסיוני הרלוונטי, על רשימת התשובות לשאלות שאני עתידה להישאל והשאלות שעלי לשאול. הבגדים המתאימים שאלבש עומדים נקיים ומגוהצים מאתמול בערב . אני שותה את הקפה בשקט, ויוצאת בנינוחות, מחשבת את טווח הזמן המתאים להגיע למקום קצת יותר מוקדם.<br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>תקשורת או תשקורת?</strong></span><br />במשרד מחכה לי בחורה צעירה וחמודה, אני נכנסת והריאיון מתחיל : היא מספרת לי על החברה (חברה גדולה וידועה), התפקיד, הדרישות וכד', ואני שואלת את השאלות המעניינות אותי. התחושה נעימה מאד והשיחה קולחת. ללא לחץ.<br />ואז מגיעה כצפוי, השאלה על ציפיות השכר. אני מציינת את הטווח המקובל למשרה שלי, ושואלת בתגובה מה השכר שהחברה מוכנה לתת.</div><div dir="rtl" align="right"><br />כאן מחכה לי הפתעה לא צפויה בעליל : היא נוקבת בשכר הנמוך כמעט פי שניים (!) ממה שמקובל עבור דרישות התפקיד.<br />אני בהלם מוחלט : עד כמה עוד אפשר לרדת? האם אין קץ לניצול? גם עבדות וגם שכר רעב? כבר עדיף לעבוד בשכר מינימום אבל לחיות יותר טוב! כלפי חוץ לא רואים עלי דבר. אני עוטה פני פוקר וממשיכה הלאה, כאילו כלום.</div><div dir="rtl" align="right"><br />הריאיון מגיע לסיומו. בשלב זה אני יודעת בבירור שאין סיכוי שאלך למשרה הזו. נשארה רק נקודה קטנה לברר רק כדי לספק את סקרנותי – הרי כבר אין לי מה להפסיד.<br />- "אגב, מהו היקף הבדיקות האוטומטיות במשרה?" אני שואלת בתמימות מעושה "שיהיה ברור - רק משרה של 100% אוטומציה באה בחשבון מבחינתי, אחרת חבל על הזמן של כולנו".<br /><br />- "אה כן, נכון, הם באמת הזכירו את זה." היא עונה בקול קטן "הם ציינו שהמשרה היא 90% אוטומציה ו-10% בדיקות ידניות..."</div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-size:130%;color:#ff6600;">ברוך שפטרנו!</span></strong></div><div dir="rtl" align="right"><strong>יצא המרצע מן השק!</strong> פירושו של דבר שמצפים ממני בפועל <em>ל- <strong>90% בדיקות ידניות</strong></em> ושאר הזמן (אם יישאר בכלל וסביר להניח שלא) אעשה בדיקות אוטומטיות. בדיוק כמו החברה אותה עזבתי לאחרונה אחרי חצי שנה בלבד ועל אותו רקע.<br />דבר טוב אחד יצא מהריאיון הזה. מצוין אפילו. הבנתי חד משמעית עד כמה נבונה הייתה ההחלטה לעזוב את תחום ההייטק . </div><br /><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">אבן נגולה מעל לבי : אין מה להתלבט יותר.<br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="color:#33ffff;"><strong><span style="font-size:130%;">אני חופשית ללכת במצפון שקט לדרך חדשה - תהיה זו אשר תהיה</span>.</strong></span></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="color:#33ffff;"></span></strong> </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><a href="http://www.right-place.co.il/"><span style="color:#33ff33;">http://www.right-place.co.il/</span></a><span style="color:#33ff33;"><br /></span><br /><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="color:#000000;">Image : from Nejron on Flickr</span></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8818363972491249599-2788362672047860646?l=malkadavid.blogspot.com' alt='' /></div>מלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8818363972491249599.post-16127978807676665792010-01-05T07:40:00.000-08:002010-01-20T06:04:30.502-08:00<a href="http://4.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S1cMikSI01I/AAAAAAAAAC0/KbQiOx9nQCI/s1600-h/3746217342_c63ff4973b_t%5B1%5D.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5428821663813260114" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 100px; CURSOR: hand; HEIGHT: 67px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/S1cMikSI01I/AAAAAAAAAC0/KbQiOx9nQCI/s400/3746217342_c63ff4973b_t%5B1%5D.jpg" border="0" /></a><br /><div dir="rtl" align="right">זהו! אחרי חיבוטים והתלבטויות קשות הגעתי למסקנה שאין מנוס! הולכים לקנות בשוק! שתבינו, אין הדבר כה מובן מאליו : הפעם האחרונה שכף רגלי דרכה שם הייתה בתקופת היותי סטודנטית תפרנית בירושלים לפני שנות דור. עד היום, כשעוד עבדתי, היו רוב הקניות נעשות בסופר השכונתי, וגם אז - בעלי היה האחראי והמבצע הבלתי מעורער של האופרציה.<br />אך מה לעשות ובתקופה זו של חזרה בגדול לימי התפרנות העליזים (למרות שכבר איני סטודנטית), הגענו בעלי ואני פה אחד למסקנה שחייבים ודי...</div><div dir="rtl" align="right"></div><br /><div dir="rtl" align="right">אחרי הכנה נפשית רצינית של שבוע ולילה של שינה טרופה רצוף חלומות זוועה על אבטיח עקשן הרודף אחריי, אני אוזרת אומץ ונוסעת בפיק ברכיים לכוון השוק. איך נפלו גיבורים... אני חושבת לעצמי , ממרומי המשרד הממוזג בקומה הגבוהה במגדלים, האוטו והפינוקים, אני מגיעה לבסוף חזרה לתחתית, לדוחק, לסחיבת הסלים ...</div><div dir="rtl" align="right"></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="color:#ff6600;"><strong><span style="font-size:130%;">סקר שווקים</span><br /></strong></span>עוד לא מספיקה להגיד 'ג'ק רובינסון' וכבר מוצאת את עצמי מכתתת רגליים בין ערמות זבל ולכלוך, מדרכות צרות, צפיפות איומה, ריחות של זיעה מעורבים בריחות דגים, פירות רקובים ועוד. אלוהים! אם רק יכולת לקחת ממני את חוש הריח... מה לא הייתי נותנת...<br />השמש הקיצית הזהובה והפסטורלית לא ממש עוזרת לי הפעם. פניה חורשות הרוע קופחים ללא רחם על ראשי. כולי נוטפת מים. סוף-סוף אני מצליחה להבין מה מרגישה חביתה בשלבים מתקדמים במחבת.<br />סביבי ערב רב של אנשים מכל הסוגים: קשיש סוחב בקושי עגלה ממורטטת ונשען על מקלו, אישה כבדת משקל בעלת מטפחת מוליכה עגלת תינוק, בחור צעיר רזה כדחליל בעל פנים שקועות וגב כפוף ולידו צעירה בשמלה חושפנית וכפכפים. בליל שפות נשמע באוזניי : עברית,צרפתית, רוסית, אמהרית ועוד כמה שלא הצלחתי בדיוק לזהות. פני כולם קשים, לא מחייכים. הסבל ניבט בעיניים. אנשים קשי יום שכל מה שברצונם הוא לחיות.</div><div dir="rtl" align="right"><br />מה אני עושה כאן בשם אלוהים?? אני חושבת, האם גם אני עכשיו חלק מהאומללות הזו? לא רוצה בשום אופן להשתייך לכאן!! רק אתמול עבדתי, הרווחתי יפה, חייתי טוב, והיום, זה מה שמחכה לי?<br />אין מה לעשות! עונה קול תקיף במוחי, עשי מה שצריך וזהו. אם אין מספיק כסף – לכי לשוק! גם האנשים הללו לא בחרו ללכת לכאן בגלל הכיף.<br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>שווק אגרסיבי</strong></span></div><div dir="rtl" align="right">בהרגשה קשה של חוסר אונים אני הולכת לדוכן הראשון רועדת כולי. "כמה עולה קילו תפוחי אדמה?" אני שואלת בגמגום.<br />- "ארבע שקל גיברת" הייתה התשובה.<br />- "טוב, שקול לי קילו".<br />נו באמת, זה היה כל כך נורא? כבר עשיתי דברים מסובכים יותר...</div><div dir="rtl" align="right"><br />אני משלמת ומסתערת מאוששת על היעד הבא – דוכן האפרסקים. הפעם כבעלת ניסיון אני חוזרת על הריטואל : "כמה עולה קילו?" כאן נוחתת עלי המהלומה : "עשר שקל".<br />- "מהה?? למה כל כך יקר??"</div><div dir="rtl" align="right">- "סוף העונה גיברת, גם אין מים בכינרת".<br />אני מנסה לדחות את רוע הגזירה ולבחור שלושה אפרסקים בלבד, ואז מוטלת עלי מכת המחץ : "לא לגעת גיברת! לא בוחרים!!" אני מתכווצת למימדים של נמלה. עלבון כזה ... לי, שקבלתי כבוד והערכה בעבודה, מתייחסים כמו ליתוש... לא יכולה להזיז אבר מהבושה.</div><div dir="rtl" align="right"><br />אחרי התאוששות כואבת של יותר מעשר דקות אני מחליטה להמר הפעם על ירקות מאיימים פחות : מלפפונים, עגבניות, בצל. אפילו הצליל נשמע אוהד יותר.</div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>בחזרה לפעם<br /></strong></span>"בואי אלי מאמי" אני שומעת קול נעים מהדוכן, ואז לתימהוני מתחיל המוכר לשיר. משהו לא יאומן קורה : בבת אחת חזרתי שנים אחורה לשוק מחנה יהודה בירושלים - שם לכל אחד מהרוכלים היה שיר וקריאה משלו וכולן התערבבו למנגינה מדהימה וצבעונית בעלת ריח נפלא של פעם ...</div><div dir="rtl" align="right"><br />צמרמורת אוחזת בי. אני מביטה במוכר כמהופנטת ורואה פנים מחייכות ונעימות מולי. "כן גיברת מה לשקול לך?" שואל. "אתה יודע מה? אני עונה "שקול לי קילו עגבניות ומלפפונים ובגלל שיש לך כזה קול יפה – גם קישואים". שנינו מחייכים וגם האנשים מסביב. פתאום הכל נראה אחרת : אני שוכחת את הכאב והקשיים וחום השמש מגיע אלי סוף-סוף פנימה. </div><div dir="rtl" align="right"><br />באותו רגע אני מבינה -</div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#33ccff;"><strong>עוד יש תקווה. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. </strong></span></div><br /><p><a href="http://www.right-place.co.il/"><span style="color:#33ff33;">http://www.right-place.co.il/</span></a></p>Image : from crosslens on flickr<br /><p><span style="color:#33ff33;"></span><span style="font-size:130%;color:#33ccff;"><strong></p></strong></span><br /><span style="font-size:130%;color:#33ccff;"><strong><div dir="rtl" align="right"><br /></strong><br /></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8818363972491249599-1612797880767666579?l=malkadavid.blogspot.com' alt='' /></div>מלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8818363972491249599.post-69107145257365919752009-12-29T14:58:00.000-08:002009-12-29T15:33:05.701-08:00<a href="http://3.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/SzqRmQOxFkI/AAAAAAAAACU/gWovE97dRVA/s1600-h/18_2%5B1%5D.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5420805187871774274" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; WIDTH: 188px; CURSOR: hand; HEIGHT: 150px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/SzqRmQOxFkI/AAAAAAAAACU/gWovE97dRVA/s320/18_2%5B1%5D.jpg" border="0" /></a><br /><div dir="rtl" align="right">המסקנה הופנמה זה מכבר : הפעם אני מובטלת באמת ... וזה הולך להיות ארוך.<br />אבל בינתיים צריך לחיות ממשהו. יש חובות לשלם: משכנתא לבית, הלוואה לאוטו, עסקאות בכרטיס אשראי ... הוצאות לילדה. לא חסר. ומהיכן יגיעו??</div><br /><div dir="rtl" align="right"><br />זהו, הפעם צריך למחול על הכבוד ולקחת דמי אבטלה. אין ברירה. אני שכל השנים עבדתי קשה ולא בקשתי דבר מאיש, צריכה עכשיו להיות נזקקת סעד של המדינה וליהנות מחסדיה הטובים.<br />ולשם כך, כל הדרכים עוברות דרך שירות התעסוקה ...</div><br /><div dir="rtl" align="right"></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>הדרך ארוכה היא ורבה</strong></span></div><br /><div dir="rtl" align="right">בלב כבד אני שמה פעמיי לדרך שלא עברתי בה מעולם. אני מביטה בנוף המלבב שמסביבי : מדרכות שבורות, כביש משובש, ריבועי מגורים אפורים ומטונפים, חצרות מוזנחות עמוסות ערמות אשפה, חנויות קטנות וחשוכות, קשישים יושבים על ספסלים ישנים ובוהים בלא מעש במכוניות העוברות. העליבות בהתגלמותה ... הכנה ניאותה למה שמחכה לי הלאה.</div><br /><div dir="rtl" align="right"><br />בהמשך הדרך אני נתקלת במרכז מסחרי גדול ומפואר לצד סוכנויות פיראטיות למכירת רכב. אנשים ממהרים, מבוגרים קשי יום, קשישים ההולכים בקושי, אמהות עם תינוקות בעגלות, הרבה נשים. לבי נכמר בקרבי על האומללים הללו.<br />ברוכה הבאה למועדון. עכשיו את הולכת להצטרף אליהם, אני חושבת לעצמי בדכדוך.<br />בחיים לא! אין ביני ובינם שום דבר משותף! מוחה קול אחר בתוכי.</div><br /><div dir="rtl" align="right"><br />והנה, נגלה אלי בכל הדרו בנין שירות התעסוקה. נדהמתי! בתוך כל הסחי והעזובה מיתמר בניין היי-טקי מטופח, גבוה, חלונות זכוכית ירוקים. מקום מהסוג שעד לא מזמן הייתי רגילה לעבוד בו. אולי בכל זאת יש שינוי? חשבתי בתקווה, סוף כל סוף זוהי המאה ה- 21 ...</div><br /><div dir="rtl" align="right"></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>הימים היפים של האבטלה</strong></span></div><br /><div dir="rtl" align="right">נזכרתי בפעם האחרונה בה ביקשתי דמי אבטלה: זה היה לפני כ- 20 שנה בערך. הייתי בחורה צעירה באמצע שנות העשרים לחייה. זו הייתה תקופה שזכורה לי כחגיגה אחת גדולה. מי חשב על העתיד? היינו קבוצה של חבר'ה צעירים, שכל עתידם לפניהם, שרצו קצת מנוחה מהעומס ובאו כל שבוע ל -'פגישת מחזור' בצוותא.<br />שירות התעסוקה היה אז בניין מוזנח ומט לנפול, שבו ישבה פקידה אחת שטיפלה בכל האנשים שחיכו בתור ארוך. היו מספר קלסרים מהם יכולת לחפש מקצוע מתאים וזהו. הרבה לפני עידן המחשב והאינטרנט.</div><br /><div dir="rtl" align="right"><br />סיטואציה אחת לעולם לא אשכח: יום אחד בא לפקידה אדם מבוגר (בשנות ה-50 שלו בערך) והתחנן בפניה שתמצא לו עבודה, כי יש לו שני ילדים קטנים לפרנס. הוא כמעט בכה ...<br />ואנחנו, הצעירים, הבטנו בו וצחקנו על כל הסיטואציה צחוק גדול. איזה מטומטמים וחסרי לב היינו אז. לא יאומן.</div><br /><div dir="rtl" align="right"><br />צחוק הגורל ... מספר חדשים אחרי כן, לגמרי במקרה כאשר קבעתי טיפול קוסמטי אצל מישהי בביתה – נתקלתי באדם זה. מסתבר שהיה בעלה של הקוסמטיקאית. אשתו הייתה צעירה ממנו בהרבה והיו להם שני ילדים קטנים מאד בגיל הגן. הוא מן הסתם עדיין לא עבד. ישב בפינה שפוף ומעורר רחמים. לא ידעתי היכן לקבור את עצמי מבושה...</div><br /><div dir="rtl" align="right"></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>בפתח מקדש האומללות</strong></span></div><br /><div dir="rtl" align="right">הנה אני נכנסת בפתחו של ההיכל : צעקות מוכרות מקדמות את פני. דלתות נטרקות. ברוך הבא למועדון עלובי החיים!!<br />המעליות עמוסות לעייפה. חדר המדרגות שוקק חיים. ריח חריף של סיגריות, זרם בלתי פוסק של אנשים עולים ויורדים. הרבה מאד אמהות לתינוקות, נשים דתיות, נערים לפני צבא, מבוגרים בני 50 פלוס מינוס, מעט מאד צעירים.<br />אני רוצה לברוח. מה לעזאזל אני עושה כאן? איזו בושה ... אני מקווה שלא אתקל במישהו שאני מכירה.</div><br /><div dir="rtl" align="right"><br />”אני כאן בפעם הראשונה" אני פונה חסרת ישע לשומר בכניסה. "למי אני צריכה לפנות?" השומר, אדם מבוגר, מביט במסמכיי: "לפקידה השלישית מימין" אומר באדיבות. הוא כבר מורגל באנשים כמוני. מזל שיש עוד כאלה שלא איבדו צלם אנוש ...</div><br /><div dir="rtl" align="right"><br />אני ממתינה לתורי ומביטה סביב. יש לציין שהמקום נראה די מסודר, יחסית לעבר הרחוק. מודעות שירות תלויות על הקירות, הדלפקים מסודרים, דפי קורסים תלויים על הקיר, קלסרי מקצועות מונחים בצד. כל המידע נמצא גם באינטרנט ומאד נגיש. מסתבר שהקדמה הגיעה אפילו לכאן.<br />אבל האנשים - אותם אנשים. אותה אוירה של מסכנות כמו פעם. אנשים שחוחים, סגורים בעצמם, חלקם לא יודעים עברית היטב, חלקם כבר איבדו תקווה ממציאת עבודה. להם גם הקדמה כנראה כבר לא תעזור.</div><br /><div dir="rtl" align="right"></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>אצל המלאך התורן<br /></strong></span>הגיע תורי, אני נכנסת לפקידה ומברכת אותה בחביבות.<br />- "שלום". היא עונה ביובש. לא משתפת פעולה.<br />- ”פוטרתי ורציתי לדעת מה עלי לעשות עכשיו" אני אומרת.<br />- "צריך להביא מכתב פיטורין וללכת לביטוח לאומי למלא טופס תביעת דמי אבטלה" היא מדקלמת בפעם המי יודע כמה.</div><br /><div dir="rtl" align="right"><br />את שאר הפרטים אני לא ממש זוכרת. היא הכינה לי כרטיס מובטל וציידה אותי במסמכי המידע הרלוונטי. לא טרחה לנסות למצוא לי איזושהי משרה בתחום שלי. לא גילתה השתתפות ואמפתיה אנושית מינימאלית. לא הראתה מוכנות להקשיב. כלום. כל מה שזכור לי הוא הקראה אוטומאטית של האינפורמציה שאני זקוקה לה וזהו. המסר שהועבר אלי היה ברור: אמרתי לך מה שאת צריכה לשמוע, עכשיו לכי ואל תפריעי לי לעבוד!</div><br /><div dir="rtl" align="right"></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>המסקנה - חבל על הזמן...<br /></strong></span>איפה האנושיות ריבונו של עולם? חשבתי , הרי עוסקים כאן באנשים שמצבם הנפשי והכלכלי קשה מאד. אנשים שהגיעו למצב זה שלא באשמתם. לא מגיע להם קורטוב של הבנה והתייחסות? מדוע אין שירות התעסוקה מציב פקידים שעברו הכשרה מתאימה לעבודה כזו? זה אמנם משרד ציבורי שאינו עתיר תקציב, אבל גם כאן יש מקום למינימום מקצועיות.</div><br /><div dir="rtl" align="right"><br />ליבי על המצפים למעט עזרה ועידוד : חבריי היקרים, את אלה לא תמצאו כאן! חפשו אותם במקומות אחרים טובים יותר, ויש כאלה.<br />איני זקוקה לשירותיו הברוכים של שירות התעסוקה בחיפוש עבודה , חשבתי לעצמי, אעשה זאת בעצמי הרבה יותר טוב ואם אוכל לעזור לאנשים אחרים על הדרך, יפה שעה אחת קודם.</div><br /><div dir="rtl" align="right"></div><br /><div dir="rtl" align="right"><a href="http://www.right-place.co.il/"><span style="color:#33ff33;">www.right-place.co.il</span></a></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8818363972491249599-6910714525736591975?l=malkadavid.blogspot.com' alt='' /></div>מלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8818363972491249599.post-73831187662102827302009-12-22T12:35:00.000-08:002009-12-22T13:14:52.671-08:00<a href="http://1.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/SzEvuGI9faI/AAAAAAAAACM/8YNUpjf6WPE/s1600-h/%D7%90%D7%9E%D7%90.%D7%90%D7%95%D7%98%D7%95+(2).JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5418164295672102306" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand; HEIGHT: 150px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/SzEvuGI9faI/AAAAAAAAACM/8YNUpjf6WPE/s200/%D7%90%D7%9E%D7%90.%D7%90%D7%95%D7%98%D7%95+(2).JPG" border="0" /></a><br /><div dir="rtl" align="right">עבר חודש. האבטלה כבר עובדה מוגמרת. צריך להסתגל למצב. קודם כל חייבים לקצץ בהוצאות. ולא שחיינו בפזרנות מוחלטת חסרת רסן עד היום : לא יצאנו לטיולים בחו"ל, גם לא כאן בארץ. לא ערכנו מסיבות רבות משתתפים. ברוב סופי השבוע בחרנו לנוח בבית. חיינו בצניעות בהתאם למה שיש. תמיד ידענו מהן ההוצאות המדויקות על כל דבר, עקבנו בקפדנות אחרי תדפיסי הבנק וכרטיסי האשראי וסיימנו כל חודש ללא מינוס תודה לאל.</div><div dir="rtl" align="right"><br />אבל, זה רחוק מלהיות מספיק. עכשיו הולכות ההכנסות שלנו להצטמצם ליותר מחצי, ומי יודע לכמה זמן ...<br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>עת הקציר החלה</strong></span><br />חייבים, כאן ועכשיו, לקצץ בבשר החי ולא משנה עד כמה יכאב. זה המחיר שיש לשלם כדי לשרוד. אם עד עכשיו קנינו בגדים בלי להיות מודעים למחיר הגבוה בתחילת העונה, הוצאנו כסף על פיצה פה וקפה שם, גיהצנו את הכרטיס על קניית אביזרים לבית ולגינה – נגמר! עוברים למצב חירום. אין עסקאות חדשות באשראי (פרט לאוכל והוצאות שוטפות הכרחיות). עסקאות שבוצעו – נחכה שתסתיימנה וזהו. כרטיסי אשראי נוספים – לבטל! סתם מסבכים את העניינים. אין בהם צורך וחבל על דמי הכרטיס המיותרים.</div><div dir="rtl" align="right"><br />קניות בסופר, רק מה שצריך : הקץ לעוגות יקרות וממתקים, סלטים פיקנטיים, פסטרמות ונקניקים. משקאות ממותקים - כמה שפחות. פירות וירקות – קונים בשוק.</div><div dir="rtl" align="right">שלא לדבר על ה 'תותחים הכבדים' : עוזרת פעם בשבוע, גנן, רכב שני שיש לתחזק. כל סממני הנוחות שקשה מאד בלעדיהם ונראו עד עתה כמובנים מאליהם – חייבים ללכת. </div><div dir="rtl" align="right"><br />על הנייר זה נראה כמו רשימת מכולת יבשה חסרת רגש- אבל בפועל ... זה קשה. מאד קשה. כל צעד כזה של קיצוץ עולה בבריאות : לך תסביר לילדה בתחילת גיל ההתבגרות שאי אפשר לקנות בגדים כפי שהייתה רגילה עד עכשיו, שאין כסף לפיצה כשמטיילים בקניון, ובכלל חסל סדר נסיעות חופשי לכל מקום עם האוטו. ואולי גם נצטרך לעבור לבית קטן יותר. איך בכלל אפשר להסביר את המצב בצורה המתקבלת על הדעת? מה אפשר לאמר לבעלי אוהב הניקיון והסדר המסתובב אבל וחפוי ראש מאז הבין שאין ברירה ונצטרך לחיות בלי עוזרת וגנן. </div><div dir="rtl" align="right"></div><br /><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-size:130%;color:#ff6600;">תם עידן הגנן והעוזרת </span></strong><br />אני מביטה בצער ברכב הישן הירוק בן 9 השנים ששירת אותנו בנאמנות כל הזמן הזה ועבר איתנו חוויות שמחה וצער. "שלום אוטו", אני אומרת, "היית כמעט בן משפחה אצלנו, אהבנו אותך אבל עכשיו הזמן להיפרד."<br />מבטי עובר לבית המטופח שבנינו באהבה במשך 8 שנים- בית שחלמנו עליו כל חיינו, מוקף בגינה היפה שדאגנו כל כך לטפל בה וגוש גדול מעיק בגרוני : האם נצטרך לאבד את כל זה? הבית היחיד בחיי שחשתי שהוא באמת שלי. כאן מצאה המשפחה שלי עוגן אמיתי. ושוב נצטרך לשוב ולנדוד... </div><div dir="rtl" align="right"><br />תחושות של כשלון והחמצה ממלאות אותי :<br />- "הכל באשמתך. בגלל שאת לא עובדת הגענו למצב הזה" אני אומרת לעצמי "אכזבת את הבת שלך שסמכה עלייך שתדאגי לה"<br />אבל האמת - מה יכולתי לעשות? פוטרתי בגלל חברה נצלנית שרימתה אותי מהתחלה ללא ידיעתי. האם עלי לכפוף ראש ולאמר 'אמן' לכל הנבלות האלה העושות את הכסף הגדול על גבם של עבדים כמוני ומנצלות בצורה צינית את המיתון? למה עליי להרגיש אשמה בכלל?</div><div dir="rtl" align="right"><br />אולי דווקא זה הזמן המתאים ביותר לשינוי שתמיד רציתי? להיות מאושרת ושלמה יותר גם עם פחות? ליהנות מזיוו של היום ומהסביבה ולחיות. פשוט לחיות. האם זה יותר מדי לבקש?<br />"חשבי על הצד הטוב שבדבר", אני אומרת לעצמי , "לפחות בשני מקצועות את עומדת לבנות קריירה חדשה : גנן ועוזרת בית. כאן לעולם לא תהיי מובטלת..."</div><div dir="rtl" align="right"><br /><strong>קדימה! קודם נסיים עם העוזרת ואחר כך עם הגנן. האוטו יימכר מיד אחר כך. </strong></div><div dir="rtl" align="right"><strong><br /></strong>ידי נשלחת בהחלטיות לעבר הטלפון ... </div><div dir="rtl" align="right"><a href="http://www.right-place.co.il/"><span style="color:#33ff33;">www.right-place.co.il</span></a></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8818363972491249599-7383118766210282730?l=malkadavid.blogspot.com' alt='' /></div>מלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8818363972491249599.post-2465353044134684332009-12-15T07:06:00.000-08:002009-12-19T04:47:49.647-08:00<a href="http://3.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/SyzLYKicRcI/AAAAAAAAACE/fH3KYYSywAg/s1600-h/sad.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5416928067825976770" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand; HEIGHT: 166px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/SyzLYKicRcI/AAAAAAAAACE/fH3KYYSywAg/s200/sad.jpg" border="0" /></a><br /><div><br /><br /><div>צלצול טלפון חד קוטע את שלוות הבוקר. הבת שלי! אני חושבת בבהלה מצפה לגרוע מכל, מה הפעם?<br />"אמא , קחי אותי הביתה! נמאס לי כבר להיות בבית ספר הזה!" נשמע קול בכי.<br />לבי מחסיר פעימה. "מה קרה?" אני שואלת בחרדה. אחרי רצף לא ברור של דברים, אני מצליחה בקושי להבין ש – "נמאס לי מהילדים המטומטמים האלה" נו, טוב, אני נושמת לרווחה, מזל שרק זה ...<br /><br />שתבינו – הריטואל הזה חוזר בתדירות של אחת ליומיים בשינויי גרסה מזעריים. <span style="color:#00cccc;"><strong>בקיצור – ברוכה הבאה לגיל ההתבגרות ...</strong></span><br /><br />במה אני יכולה לעזור לה בשם אלוהים? למצוא לה חברים חדשים? לשנות בשבילה את העולם? המכסימום שאוכל לעשות הוא להעביר אותה לבית ספר אחר. ומי מבטיח לי ששם יהיה לה טוב?<br /><br /><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>איפה הייתי עד עכשיו?</strong></span><br />קשה לי להאמין שהתינוקת המתוקה שלי שרק אתמול הביטה בעצים הנעים ברוח ומלמלה אליהם בשפה בלתי מובנת, מתקרבת היום לגיל 14. איך הספיקה לגדול כל כך מהר? מתי?<br /><br />כדור חונק את גרוני ... <strong>איפה הייתי אני עד עכשיו?</strong> לא זכורה לי תקופה אחת מאז שנולדה שלא הייתי עסוקה בעבודה. כל הזמן הזה עבר כשכמעט לא ראתה אותי בכלל. הייתי יוצאת בבוקר וחוזרת בלילה, קצת לפני שהלכה לישון ובזאת הסתכמה נוכחותי היומית. לא יצאתי איתה לטיולים בבית הספר, בקושי מצאתי זמן להשתתף בפעילויות הכתה ההכרחיות. כלום! <strong>איזו מין אמא לעזאזל אני?? </strong><br /><br />ועכשיו – זה הזמן בו היא זקוקה לי יותר מכל. מילדה פעלתנית ומקובלת בכיתה בתקופת היסודי - הפכה לילדה מצוברחת תדיר, ומלאה טענות כרימון. תהליך שנמשך כבר מאז הכניסה לחטיבה, בכתה ז'. והמצב רק מחמיר. אני חייבת להיות לצידה בגיל המבלבל והקשה הזה.<br /><br />אני נזכרת בעצב בתקופה בה הייתי אני בגילה. תקופה איומה שהייתי מעדיפה למחוק מזיכרוני. אני זוכרת את עצמי כילדה קודרת שלא מסוגלת לחייך, חסרת אנרגיה, שקועה בבעיותיה האישיות עד תום. היה עלי להתמודד עם הבעיות לבד. ללא חברים. איש לא היה שם בשבילי כדי לדבר איתו.<br /><br />אם יש דבר אחד שהייתי רוצה – שבתי תעבור את התקופה הזו כילדה רגילה המסוגלת גם לצחוק וליהנות, וכשרע לה - תדע שיש כתובת אליה תוכל לפנות. אלי.<br /><br /><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>מהיום – עבודה מסוג אחר</strong></span><br />די!! לא עוד עבודה אינסופית מבוקר עד לילה! אני רוצה גם לראות אור שמש. לקבל את פני בתי מבית הספר, לחמם לה אוכל, לשמוע איך עבר היום, להשתתף בחוויותיה, לעזור לה בשיעורים, להיות נוכחת בחייה כל עוד לא מאוחר מדי.<br />אם היא תגדל כאדם אהוב ושייך, שמקומו בעולם מובטח - עשיתי את שלי ...<br /><br />ולא שאפסיק בהכרח לעבוד (לא זכיתי בפריווילגיה הזו עדיין), אבל הייתי רוצה לעבוד בצורה הנוחה לי, פחות שעות ויותר גמישות – וגם להספיק לחיות וליהנות ממה שיש לי היום. איני צעירונת כבר. עבדתי קשה מאד במשך השנים. הייתי רוצה בשלב זה להקדיש את חיי גם לעצמי .<br /><br /><a href="http://www.right-place.co.il/"><span style="color:#33ff33;"><strong>http://www.right-place.co.il/</strong></span></a></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8818363972491249599-246535304413468433?l=malkadavid.blogspot.com' alt='' /></div>מלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8818363972491249599.post-78641709496433247012009-12-09T02:17:00.000-08:002009-12-13T13:54:33.559-08:00<a href="http://3.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/SyViiM_7idI/AAAAAAAAABs/4gRPCfQy9rE/s1600-h/526625307_b34b6d6228_t%5B1%5D.jpg"><img style="float:right; margin:0 0 10px 10px;cursor:pointer; cursor:hand;width: 100px; height: 75px;" src="http://3.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/SyViiM_7idI/AAAAAAAAABs/4gRPCfQy9rE/s320/526625307_b34b6d6228_t%5B1%5D.jpg" border="0" alt=""id="BLOGGER_PHOTO_ID_5414842466727332306" /></a><br />עברו כבר שבועיים. קדימה! צריך לחשוב על עבודה חדשה. חבל על הזמן. עד לפני שנה, הייתי מתחילה את תהליך החיפוש בתחושת אתגר, תוך הסתערות מחודשת על היעד למציאת עבודה מעניינת יותר. עם כל הקושי והתסכול המתלווים, ראיתי בתהליך הזדמנות פז לקדם את עצמי הלאה.<br />והיום ... משהו בי מת. דהוי. זה לא זה. אני בוהה בחוסר חשק במחשב . לקראת מה בשם אלוהים אני הולכת? לאן בדיוק יוביל אותי החיפוש הזה?<br />אני מביטה במודעות הדרושים . רשימת הדרישות המופיעה בכל אחת - ספק אם מדען בכיר יעמוד בה. אני שולחת את דף קורות החיים שלי מוכנית למשרות הרלוונטיות, בחוסר חשק, בחוסר רצון להמשיך. מה הטעם?<br /><br />כבר תקופה לא קצרה אני מרגישה תחושה של דריכה במקום. של מיצוי של המקצוע עד תום . כמה זמן עוד אמשיך לטחון את אותם דברים? מניסיוני העגום, הבנתי שלהתקדם כנראה כבר לא אוכל. הגיל לא לטובתי, ובטח שלא חוסר בתואר אקדמאי רלוונטי. לקידום מקצועי זוכים בד"כ צעירים, בוגרי אוניברסיטאות טריים היכולים להיות ילדים שלי.<br /><br />גם לעבוד כשכירה אינו תענוג גדול בלשון המעטה. כמעט 20 שנה סבלתי מכל מיני 'בוסים' שכישוריהם נופלים ממני בכמה סדרי גודל. שוב ושוב ראיתי את אותן טעויות מטופשות שעשו (וכמובן לא טרחו לשאול לדעתי כי הם יודעים הכי טוב), וסבלתי על גבי את התוצאות בכל פעם מחדש. נמאס לי מכך שמצרים את צעדיי אחד לאחד מתוך פחדנות וצרות אופקים, או משיקולים פוליטיים לא ענייניים.<br />רק בשנים האחרונות הבנתי שלא לכל אחד מתאים לעבוד כשכיר, ומה ששמעתי השכם והערב מסביבתי הקרובה על חשיבות ה'עבודה המסודרת' לא בהכרח תופס לגביי.<br /><br /><strong><span style="font-size:130%;"><span style="color:#ff6600;">מה לעשות הלאה?</span><br /></span></strong>רבות גלגלתי בראשי את המחשבה לעבוד כעצמאית, תחילה בקטן, ולתת לעצמי הזדמנות לפרוץ בהמשך הדרך. אבל במה? ואיך? כיצד אוכל לאבד את מקור פרנסתי, והרי אני מפרנסת עיקרית? ואיך תוכל משפחתי לחיות ממשכורתו הקטנה של בעלי עד שיעמוד העסק על הרגליים? מצאתי עצמי דוחה ודוחה את הרעיון במשך שנים מתוך פחד עצום להתחיל.<br /><br />אם אני רוצה להמשיך ולעבוד כשכירה, האפשרות היחידה היא להמשיך ולעבוד במה שאני יודעת לעשות הכי טוב, שכן ניסיוני הרב (11 שנה בתחום) ומומחיותי המקצועית מדברים בעד עצמם. אבל מה זה אומר בשבילי? להמשיך ולעשות שוב ושוב את אותו הדבר? זה משעמם מתסכל ופשוט ... נמאס לי.<br /><br />בכלל, אני היום בת 48 . גיל שבהייטק במיוחד (ובכלל בשוק העבודה) נחשב מופלג. אנשים בגילי נחשבים זקנים שאבד עליהם הכלח. לך תסביר לילדים זבי החוטם העובדים שם, שמה שאני ממרום גילי שכחתי - הם לעולם לא יתחילו ללמוד. את היוזמה והקצב שיש לי – גם לשלושה מהם ביחד לא יהיה. אבל מה לעשות, אדם בגילי, אם לא פרש קודם, נחשב 'פאסה' ובכלל צריך להיות אסיר תודה על כך שהוא בכלל עובד. שלא לדבר על למצוא עבודה חדשה אם פטרו אותך.<br /><br />אני חושבת בצער על בני גילי הספורים שעוד נשארו בתחום. כולם ללא יוצא מן הכלל עדיין באותה נישה מקצועית, סוחבים את אותם הדברים כבר עשר שנים ויותר, ומנסים לשרוד עד הפנסיה. מרכינים ראש. אין שאיפה להתקדם, להתחדש, עייפות החומר... צר לי עליהם.<br /><br /><span style="font-size:130%;"><span style="color:#ff6600;"><strong>עצמאית – לכי על זה!</strong></span><br /></span>האם לכך אני שואפת? האם לשם כך החלטתי לעשות הסבה מקצועית? הרי באותה מדה יכולתי להישאר תקועה גם בכימיה עד הפנסיה. מקומי לא כאן. אני אדם דינאמי, צעירה במיטב שנותיי, אוהבת ללמוד, להתחדש, להיות עם היד על הדופק ולהתקדם. מה אקבל אם אמשיך לעבוד בתחום? מבחינתי זה יותר גרוע ממוות ...<br />גם אם אכן אמצא עבודה, הרי בתנאי המיתון של היום, אני אהיה הראשונה ללכת. כבר פעמיים עברתי זאת תוך שנה וחצי . די! נמאס לי לנדוד ממקום למקום . נכון שבהייטק מקובל שמחליפים עבודות בתדירות גבוהה – אבל מדובר על פעם בשנתיים – לא פעמיים בשנה!!<br /><br />לא נראה שיש לך הרבה ברירות יקירתי, אני חושבת לעצמי, אזרי עוז וקפצי למים. לכי על עסק עצמאי. זו ההזדמנות. מאוחר יותר כבר לא יהיו לך כוחות. עשי זאת עכשיו.<br /><br /><a href="http://www.right-place.co.il/"><span style="color:#33ff33;">www.right-place.co.il</span></a><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8818363972491249599-7864170949643324701?l=malkadavid.blogspot.com' alt='' /></div>מלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8818363972491249599.post-19337449671246376052009-12-01T03:34:00.000-08:002009-12-20T14:01:34.206-08:00<a href="http://3.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/SxUDFqzBpHI/AAAAAAAAABY/YDypaIsWMus/s1600/IMG_0759.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5410233923278054514" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 240px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/SxUDFqzBpHI/AAAAAAAAABY/YDypaIsWMus/s320/IMG_0759.JPG" border="0" /></a><br /><div dir="rtl" align="right">בוקר, קרני השמש החמימות מלטפות את פני, ציוץ ציפורים מקדם אותי בברכה. איזה יום נפלא. יום שישי, לא צריך לקום לעבודה ... ואז, בבת אחת זה נופל :<strong> אין לי עבודה!!!</strong><br />מועקה איומה חונקת את גרוני. אירועי אתמול שבים אלי. כעס, חרדה וחוסר אונים משתלטים עלי באחת. המחשבה הראשונה שעולה - להתכרבל עמוק בשמיכה ולא לקום. מה הטעם? </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>שלב התיכנון</strong></span><br />לא בא בחשבון! עונה קול תקיף ולא מתפשר. 'האישיות החזקה' שלי - אישיות רבת עוצמה שמתעוררת כל פעם מחדש בעיתות משבר וייאוש קיצוני, ומלווה ומדריכה אותי בנאמנות עד היציאה מהבוץ, ואז - הולכת לה לישון בשקט עד המשבר הבא.<br />את קמה עכשיו, מתלבשת, אוכלת משהו והדבר הראשון שתעשי הוא לטפל בגינה. שום דבר אחר לא חשוב.</div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">הגינה, נכון! אני נזכרת, כבר שנה אני מתכננת לעצב את הפינה הקדמית בחצר עם טוף ואבנים במקום הדשא שכבר מזמן שבק חיים. השבח לאל! <strong>יש לי פרויקט!!</strong> </div><div dir="rtl" align="right"><br />אני קופצת מהמטה במרץ שלא שיערתי שיש לי, לוקחת דף נייר וצבעים ומתחילה לשרטט בקדחתנות את תוואי הגינה העתידית. כעבור שעה אני מוציאה תחת ידי סקיצה מלבבת. לא רע בכלל!<br />אוקיי, עכשיו צריך להשיג את חמרי הגלם : יריעות פלסטיק, טוף, אבני נחל, אבני סלע, בקיצור- ללכת למשתלה הקרובה ולקנות. </div><div dir="rtl" align="right"><br />- "מה את מקשקשת?!" רוטן בעלי בראותו את רשימת המלאי המפוארת "רק אתמול פוטרת וכבר את הולכת לזרוק כסף על גינה, כשלא בטוח שיהיה לנו מה לאכול מחר? לא מעניין אותי מזה בכלל."<br />- "לא צריך..." אני עונה בעלבון וחשה במועקה הגוברת והולכת. "אעשה זאת ללא עזרה. בעצמי, ובלעדיך..." </div><div dir="rtl" align="right"><br />זה הזמן להפעיל את 'הצפרדע החירשת' – מצב מיוחד של חירשות סלקטיבית שאני מפתחת כאשר הנאמר עלול לפגוע בי או להזיק לתכניותיי. כאן אני עושה מה שנראה לי נכון בהתעלמות מלאה מדברי הסביבה הקרובה באשר הם. </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>לעבודה ולמלאכה!<br /></strong></span>אני נכנסת לרכב ולעבודה. תחילה יש לעשות סיור מלאי בישוב. לזכותי ייאמר שאני אלופה אולימפית במציאת זבל שנתן לשדרוג לצרכי גינון. אני יודעת בדיוק אילו סוגי אבנים נתן למצוא ואיפה.<br />קודם כל אני נכנסת לאזורים בם נמצאים אבני שפה זרוקות למדרכות מסוגים וצבעים שונים (וכאלה לא חסר אצלנו). אחר כך, לאזורי הבניה בם יש חצץ לבן. וכמובן אין לשכוח את ערמת אבני הסלע הזרוקה סמוך לביתי, שרידים למשתלה קטנה שהייתה שם פעם. </div><div dir="rtl" align="right"><br />השמש קופחת בעוז, אני נוטפת זיעה, אבל דבר לא מפריע לי. אני עובדת כנשוכת נחש. מעמיסה על הרכב המסכן שלנו ערמות על גבי ערימות, אותן אני מביאה לחצר הבית אחת אחרי השנייה בקצב מטורף: רק לא לחשוב ... לא לכאוב ... לא להרגיש דבר ...<br />- "מה זה!!! החלטת לפתוח פה מחצבה? מה כל הלכלוך הזה?!" מתחלחל בעלי למראה החומה המתגבהת מול עיניו.<br />- "אל תתערב!" אני עונה "לא רצית לעזור לי אז אל תפריע!" וממשיכה בשלי במלוא המרץ.</div><div dir="rtl" align="right"><br />לפנות ערב נערמת בחצר גבעת אבנים שלא הייתה מביישת את מזבלת חירייה במלוא הדרה, אבל אני מאושרת.</div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;"><span style="color:#ff6600;"><strong>אוצר בלום בבית הספר</strong></span><br /></span>- "את יודעת אמא" אומרת בתי "נדמה לי שליד בית הספר שלנו בנו גינה לתיכון החדש וראיתי שהשאירו כל מיני דברים. אולי תמצאי משהו מעניין בדרך?"<br />עוד לא סיימה את המשפט ואני כבר ברכב בדרך לבית הספר. הכל חשוך ומפחיד מסביב, אין נפש חיה. מה בשם אלוהים יש לי לחפש כאן? אני מתקרבת עם הרכב לאט לאט, ופתאום - לא יאומן! ערימת חלוקי נחל שבורים זרוקה בצד הדרך.<br />לא יכולה להאמין למזלי הטוב. מציאה כזו? תודה אלוהים!!!<br />ומתחילים להעמיס. בשלב זה אני כבר משוכנעת שאיבדתי את שפיותי לחלוטין. מה יש לאישה במיטב שנותיה לעשות בלילה חוץ מלהעמיס אבנים באזור נטוש כזה ?<br />ממש לא אכפת לי ... זה חזק ממני. כמו סוג של התמכרות. אני חייבת לעשות את זה ויהי מה ... לא מזיז לי מה יגידו. שיחשבו שהשתגעתי. </div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>שירת הניצחון<br /></strong></span>מה שבטוח - העבודה המאומצת הזו מוציאה ממני את הכעס ואת האגרסיות העודפות, משכיחה ממני את הדאגות והחרדות. כבר לא אכפת לי עכשיו מה יקרה ומה יהיה מחר.<br />אני חוזרת הביתה כולי מטונפת וכל שריריי תפוסים, אבל רוחי מרוממת. עשיתי זאת. בניגוד לכל הסיכויים! הצלחתי בעמידה ביעד. השגתי את רוב האבנים שרציתי ועוד בחינם. אני צריכה להשיג רק טוף שזה כלום. מחר אקנה את היריעות והטוף ואתחיל לעבוד על הגינה. כבר לא יהיה צורך לבזבז מים על השקייה.</div><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-size:130%;color:#00cccc;"><strong>והלילה אישן טוב!!!</strong></span></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-size:130%;color:#00cccc;"></span></strong> </div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-size:130%;color:#00cccc;"></span></strong> </div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"></span></strong></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"></span></strong></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><a href="http://www.right-place.co.il/"><span style="font-size:85%;color:#33ff33;">www.right-place.co.il</span></a> </span></strong></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8818363972491249599-1933744967124637605?l=malkadavid.blogspot.com' alt='' /></div>מלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8818363972491249599.post-34127610518808405862009-11-24T13:28:00.000-08:002009-12-09T06:15:52.042-08:00<a href="http://1.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/SwxVPxVDMkI/AAAAAAAAAAU/zEu5KGpUmKc/s1600/cat_on_the_road.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5407790981993148994" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 240px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_Cjukzbu6q3c/SwxVPxVDMkI/AAAAAAAAAAU/zEu5KGpUmKc/s320/cat_on_the_road.jpg" border="0" /></a><br /><div dir="rtl" align="right"><br /><strong><span style="font-size:130%;">לא יכול להיות ... זה לא באמת קורה לי ... אני בחוץ.</span></strong> </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">מה לא עשיתי בסדר? למה אני?!! רגלי נושאות אותי, ואיני יודעת בדיוק לאן ... עיני מביטות ואינן רואות דבר. </div><div dir="rtl" align="right"><br />הכל החל (או נגמר) בשיחה תמימה שיזמתי עם האחראי עלי. בסך הכל רציתי להבין היכן אני עומדת ומה דעתו עליי. </div><div dir="rtl" align="right"> </div><div dir="rtl" align="right"></div><span style="font-family:arial;"></span><div dir="rtl" align="right"><span style="color:#ff6600;"><strong><span style="font-size:130%;">הכתובת היתה על הקיר ...</span><br /></strong></span>לאחרונה חשתי שהוא מדבר אלי בגסות ומתקיף אותי לעיתים קרובות. כל מה שאני עושה אינו לרוחו. למרות שישבתי שעות ועבדתי בטירוף ללא עזרה מאיש, עשיתי את המוטל עלי והרבה מעבר לכך – לא שמעתי מלה טובה אחת!</div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">נהפוך הוא, בכל דבר אפשרי נמצא משהו לא טוב. אם בקשתי עזרה ממישהו : 'את לא יודעת להתמודד עם בעיות'. אם ניסיתי להתמודד לבד עם בעיה: 'את לא משתפת פעולה עם הצוות'. אם הצעתי להתקדם הלאה לפי סדר עדיפויות: 'את מטאטאה את הבעיות מתחת לשטיח'. מה גם, שבמשך כל התקופה שעבדתי (יותר מחצי שנה) לא ראה לנכון להזמין אותי אף לשיחת משוב אחת ... </div><div dir="rtl" align="right"><br />האמת, שהכתובת הייתה מזמן על הקיר: כבר מהתחלה חשתי שמשהו לא כשורה בהתנהלות הכוללת של האחראי עלי ובדינאמיקה המקצועית שבין שנינו. היה בינינו חוסר הבנה מוחלט בכל הקשור לענייני עבודה. איך יכולתי לתאר לעצמי שהאדם הנחמד והסימפטי שראיין אותי בהתחלה הוא בעצם מפלצת חסרת מצפון? אדם החי בסרט? </div><div dir="rtl" align="right"><br />ניסיתי לדחות את השיחה ככל האפשר כי חשתי בפנים שהתוצאה לא תהיה טובה ... אבל קיוויתי שלמרות היותו קשה, בשורה התחתונה הוא מעריך בליבו את מה שאני עושה. </div><div dir="rtl" align="right"> </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-size:130%;color:#ff6600;">יצא המרצע מן השק</span></strong><br />ואז ... בשיחה הזו – נפלה עלי התיקרה... 'התפוקה שלך מתחת לכל ביקורת!' נאמר לי. 'ניסיתי להעיר אותך אבל את ישנה!' בניסיון אחרון לשאול מה עם כל מה שעשיתי עד עכשיו - נעניתי בגסות ב 'מה שעשית, הכי פחות חשוב בשבילי! יותר מעניין אותי שיש הרבה דברים שהיית אמורה לעשות מלכתחילה ואפילו לא ניסית!' </div><div dir="rtl" align="right"><br />מעניין מאד. אני חושבת. עד כמה שידוע לי, הובאתי לעבודה זו בדיוק כדי לעשות את מה שעשיתי עד עכשיו. על אילו <em>דברים נוספים</em> הוא מדבר? הבנתי סופית שחששותיי היו מוצדקים ושאין לי סיבה להמשיך במקום הזה יותר. </div><div dir="rtl" align="right"><br />'אוקיי !' עניתי בקור 'אם זה המצב, כנראה שבאמת אין לך צורך במישהי כמוני. רק חבל שלא טרחת להגיד את זה חצי שנה קודם ולחסוך לי את הסבל המיותר הזה!' קמתי והלכתי קצת לפני שהדמעות החלו לפרוץ ... </div><div dir="rtl" align="right"> </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"><span style="color:#ff6600;"><strong><span style="font-size:130%;">לא רואה בעיניים</span></strong><br /></span>האדרנלין זועק לשמיים. איני מסוגלת לשבת במקום אחד. רק ללכת וללכת וללכת ... עד לאן שתיקח אותי הרוח או עד שאפול מאפיסת כוחות. כולי אפופה מערבולת של מחשבות מבולבלות, חושך, ערפל, קיפאון מוחלט בפנים ...<br />מה אומר עכשיו לבעלי? איך אביט בפני הבת שלי ואגיד לה שפוטרתי? רק לפני חצי שנה יצאתי מפיטורין והתחלתי לעבוד כאן, ועכשיו שוב? לאן אלך? עם מי אדבר? </div><div dir="rtl" align="right"><br />השמש כבר שוקעת. השמיים מקבלים גוון ורדרד. השעה האהובה עלי ביותר בימים רגילים. והיום ...<br />אני מגיעה לאתר בניה נטוש, רחוק מאד מהעבודה. מייחלת שהאדמה תבלע אותי בזה הרגע. לא רוצה להיות בשום מקום. רק להיכנס למיטה ולישון את עצמי לדעת. לא לחוש דבר מהסיוט שעובר עלי עכשיו. </div><div dir="rtl" align="right"> </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;color:#ff6600;"><strong>רק לחזור הביתה ...<br /></strong></span>צלצול הטלפון מקפיץ אותי ממקומי: 'איפה את אמא?' נשמע קולה של בתי. 'מתי את חוזרת?' אני מתנערת. בולעת את דמעותיי. נושמת עמוק. רק להתגבר על הבכי... להחזיק מעמד עכשיו... שהילדה לא תרגיש... 'אני בדרך מותק, כבר חוזרת, אל תדאגי'. </div><div dir="rtl" align="right"><br />אני יודעת מה אעשה : אתקשר עכשיו לבעלי ואספר לו הכל. כשאחזור הביתה, אספר זאת גם לילדה. בעצמי. לא אסתיר דבר. אבל אחר כך אכנס למיטה, אתכסה בשמיכה, אסגור את הדלת, ואתפרק עד מחר בבוקר. לא רוצה לראות אף אחד. מה שחשוב שהילדה לא תראה אותי בוכה עכשיו! בשום אופן! </div><div dir="rtl" align="right"><br />בשארית כוחותיי אני מתקשרת לבעלי: 'זהו. בעבודה זה הסוף!'<br />ואין צורך להוסיף עוד ...</div><div dir="rtl" align="right"> </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"><a href="http://www.right-place.co.il/"><span style="color:#33ff33;">http://www.right-place.co.il/</span></a></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">Image from ALTZERO on flickr</div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8818363972491249599-3412761051880840586?l=malkadavid.blogspot.com' alt='' /></div>מלכה באבד דודhttp://www.blogger.com/profile/08613904039938391359noreply@blogger.com0